החיים בטיוטות
החיים בטיוטות לא היו טובים אלי בכל טיוטה החבאתי לחישות מהוסות שרצו לקרוע את עור התוף שלך. עוד נמצאו – אצבעות קצוצות/נשימות קטועות/אבק תשוקות והריח המבאיש כמו לעכבר הזה שהתפגר לנו בתוך הקיר של התבוסה
הבשר ודם שלי
אֲנִי לֹא רוֹצֶה לַעֲסֹק בְּךָ אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת שֶׁלֹּא תּוֹפִיעַ אֵין חָרַךְ בְּחַיַּי שֶׁיָּכֹל לְהָכִיל אֶת כֵּלֶיךָ מְדִינַת הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי מְגָרֶשֶׁת אוֹתְךָ מִשְׁטָחָהּ. הַבָּשָׂר וְדָם שֶׁלִּי עָטוּף בִּנְיָר דַּקִּיק וְהוּא נִפְעַר מִסֶּדֶק מַחְשָׁבָה עַל קִיּוּמְךָ הַלֹּא אָמַרְתִּי, דַּי בִּי
עירום
הסִרְפָּדִים שהשארת צומחים להפליא למרות (ובגלל) הבצורת בלילות קצופים הם נשזרים לשמיכה גולשת על עירום צרוף.
כאב פראי כלוא במחוך ברזל
בזמן האחרון אני חושבת הרבה על תכונה שחסרה בכתיבה האחרונה שלי כאן, אומץ. לפני כמה ימים, בשיחה עם שתי בנות משפחה, דיברנו על הכתיבה והערתי שאני כמעט כבר לא כותבת דברים אישיים באמת. הבלוג הזה הולך להיות בן 9 שנים בעוד כמה חודשים, נובמבר ליתר דיוק, ומעניין לי לחשוב על השינויים בכתיבה בו במהלך העשור […]
מפולת
זוהי מפולת מפולת זכרונות. בנסיעה אתמול על יד רחוב יואל אנגל רשמתי – את הספסל ההוא עקרו במקומו צומח עץ פלסטיק. בשדירה ילדים עוד רגע פוקעים והנער ההוא, עיניו גוש ירוק זוהר זרועותיו דקות רק קצת פחות מאלו שהיו שייכות לך ולספסל הנעקר. הוא נטל את כובע הקש המצויץ מנערתו וכיסה איתו את הגושים
סכינאית
"את סכינאית בכתיבה שלך", אמר גיסי, ולא שם לב שנפערתי מעונג. *** בלי שום עונג אני חושבת על אמא שלי בדיור המוגן, ויש מזגן אבל שם חום כבשן, ואני חושבת על כך שאינני יכולה לדבר איתה מבלי לכעוס כל כך, להתפוצץ גרעינית מהכעס, ורק מהמחשבה הזו, תבערה עולה בי. *** אני חושבת על אבי, ללא […]
יא עיני
כבר כמה שבועות, אולי חודשיים, שיש לי צריבה בעיניים. היא באה ונחלשת, מחריפה במהלך היום ומקלה איתי בלילות. יש ימים שהבהייה במחשב מייסרת בכאבים, אבל דמעות אין, העיניים יבשות. אני מתבוננת במסכים 12 שעות ביממה, או יותר. תלוי אם החלומות מוצגים גם הם על מסכים בוהקים. תגידו שאני מזניחה את עצמי, זו תהיה אמת, לא […]
לא יאמן שאני עדיין חושבת על זה
לטיסה היא לקחה איתה שני ספרים, מחברת, מר מיילס דיוויס באייפוד, ארנק נוקב ושני חריצים חדשים במעטפת, מהחלום של הלילה הקודם. רומא, ברלין, פאריז, היא כבר ידעה, אף עיר זרה לא ידעה להרוג את ארונות הרפאים שהביאה מהבית. המדרכות הציפו את הצל ההוא תחת רגליה, האספלט לחש שמות ברורים, היער כבר דיבר מגע. הרחובות שהמריאו […]
נטישות צפות כמדוזות
עומדת בשערי עולמות השינה איברים מתדפקים בין עדינות לייאוש הנה המסע נפתח – מורד הזיכרון, דרך היגון. נטישות צפות כמדוזות מערות העור פעורות באדמה מבעבעת שאגה מתגעשת בעתה. ויותר, כרגיל, אינני זוכרת
בין הקצוות, על פיד הורים בטוויטר ועלי
שבת בבוקר הוא מוקד סבל ידוע להורים, המקום בו מורגש המחיר והויתור על החיים הקודמים באופן מודגש. בפיד הטוויטר שלי כבר התפתח הווי קיטורים ספציפי לשעות האלו, הילדים הרי מקיצים מוקדם כל כך, מוקדם שזה למות, ההורים שלהם מוצאים מפלט בקהילה מקוונת שבה אחרים מזדהים איתם, ואלו שעוד לא שם, ואולי לא יהיו, סונטים בהם […]