הורידים החתוכים של כל דבר חי
אחר הצהרים אחד,כשהדיחה את הכלים להתנקות בעצמםאחרי ש-נטלה מהחייםתשעים קבין של מעשיותצרוּפה,הבינה שהיא נעלמה.העין הסודית שהבחינהבורידים החתוכים של כל דבר חיבדימום הפנימי של כל נפשאפילו של זה שסתם בא לתקן לה את המדיח. חזרו מהמעבדה כדאי שתדע;זו מהותי.איפה שאין עידוןאין מיליםאיפה שאין מגע אין נופלים.עכשיו אתה יודע2.לחצות את האגם הזהכל מה שאני צריכהזו להקת סוסים מכונפיםפגסוס […]
המשביר לצרכן. החיפוש אחר העבר הנאיבי
המשביר לצרכן, קודם כל השם. אני חושבת שמדינה שלמה צריכה להודות לבעלי הרשת על שהשכיל לא לשנות את השם של הכלבו הזה. למעשה, עליו לקבל אות כבוד של המחלקה לשימור העבר השפוי, כזה שעוד לא התקלקל בלעז, בגלובליזציה, מיתוג, במיזוג, בזרות. המשביר לצרכן, השם מחזיק בו אלף זיכרונות שאינם מרוססים בבושם כבד של קניוניות נובורישית, […]
עוגת גבינה
הבהרה: הסיפור נכתב ב1995 בערך, מצאתי אותו בטיוטות שהעליתי לפה ב2005, ואחרי קריאתו המחודשת החלטתי לפרסם. מוקדם יותר, הבוקר, פרסמתי שיר חדש תקשיבי, היא אמרה לה, היום זה היום שמפנקים אותך. תגידי מה את רוצה ולאן את רוצה ללכת, כי הימים מחשיכים מהר עכשיו. אמא שלה נבוכה. הנה מתנפלת עליה הביישנות הזו, נדבקת לה לגוף ובפנים. אם […]
רכּוּתו כזב
בקיעתו של יום פוצעת את ההכרה האור הארגמני שתלטני רכּוּתו כזב ציפור אחת מדווחת לי אזהרה במקורה כי לפניי הנורא. נשימות הבית מחסירות כובדן בדרך אל היקיצה. קולות הבוקר נתלים על כנפיי הכהות.אני מסלקת את השמיכה
צ'ט עם שמעון אדף
אני לא זוכרת שהוא נתן ראיון כל כך אישי. מהשיחות הכי מעניינות שניהלתי במקצוע הזה. http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/744/279.html הספר החדש שלו פשוט נפלא. ראוי לכל השבחים שהוא מקבל בביקורות.
אין ברירה אלא להתיז
1. הלילה חלמתי שאני עומדת בפני קהל ואין לי ברירה אלא להתיז שירה פמיניסטית מתריסה שנוסחה ונהגתה באותו זמן ממש. התעוררתי, ולא זכרתי מילה. במקרר חיכתה עוגת הגבינה זו שנאפתה בלילה. 2. כמה צעדים מקו המים פנימה העין צורבת כשמערבולות הטורקיז מסחררות את בני הן מבקשות אותו כשהקצף כותב על גופו את אי-מהותי את נפרדותו. […]
לכל האמהות, בין שבע לשמונה
לכל האמהות שכל ערב בין שבע לשמונה נכתשות. לכל האמהות בשמונה וחצי עדיין נזעקות למיטות תובעניות שבעלן מגיע הביתה מחבק את התינוקות ואותן פחות. בתשע וחצי נמחקות מקפלות תשוקות לארונות
שני זוגות
סיפור שפרסמתי בקפה די מרקר. http://cafe.themarker.com/view.php?t=451795
רבקה כהן, דואר נא ייאוש
מדרכות אפורות ניחשו אותי מבקשת מקלט; תנו להיבלע. תמונה אחר תמונה אני מדפדפת מעברי העילג ושוליהן נושכים בקצוותי סודקים בציפורניי שוברים אצבעותיי. אההה. לעולם אהיה אני.
אין חמלה במלחמה. דג גדול אוכל דג קטן
רעננה, קיץ 2008. מתווכת הדירות ולריה, אשה יפה עם פגיעות מסוימת בפנים, מבקשת להראות לי ארבע דירות שונות, "זה באזור התקציב שלכם, אבל תזכרי שזה שוק של מוכרים" היא מתרגמת לי את המציאות. לולריה יש ארבעה ילדים והיא נראית בערך בגילי, הגדול חייל וכבר היה בלבנון, ועכשיו הוא בג'נין. כשהיה בלבנון, היא מספרת, היא לא […]