מחבר: ריקי כהן

נקד אוֹתִי

בַּסּוֹף שֶׁל כֹּל הסופים רָצִיתִי שֶׁתְּנַקֵּד אוֹתִי לְמַלֱא אֶת העיצורים הריקים שלי מַשְׁמָעוּת חָדָשָׁה לְהַמְצִיא שָׂפָה לִתנוּעָה היה זה החיריק החסר שהכריע בסוף

סיזיפה

סיזיפוס! סליחה, הצחקתם אותי. במיתולוגיה שלי יש סיזיפה אמנם לא המיתה איש, דווקא יצרה אבל גורלה דומה. מתחתית אלי פסגה ובחזרה באותו מסלול יומיומי תלול אבל הדרך, הדרך בקבוקיחלבאבקאבקת כביסהכיניםלחםפירוריםחיתוליםמילים משמעות! אחרייך אבן, כל הדרך למטה

בגידה

בערב יום העצמאות על מדרכות קינג ג'ורג' הבנתי. העיר עומדת לנטוש אותי אם לא היום, אז בראשון לחודש, במועד תשלום עוונות. העיר חשפה ערוותי המסתחררת מערי השינה מתגרדת על מדשאות פלסטיק מסרטנות ובערב מלעיטה את התאים האפורים בספריות דפים ריקים. בשירת מתנ"סים. אני חוצה את הרחוב ונדרסת  

איך זה הגיע למצב הזה

הדבר הראשון ששמתי לב אליו היו כפפות. עדינות, מקטיפה בצבע ארגמן. היא הסירה אותן. התיישבה, הוציאה ערימת טפסים ועט. "השם הוא רבקה, נכון, שם הלידה". כן, אבל ריקי הרבה שנים. "בת 39, שני ילדים בני שש, ושנה וחצי, עוסקת ב?". ..,. "אז תגידי, רבקה. איך זה הגיע למצב הזה". תראי, את צריכה להבין. "בכל זאת, […]

אז מה קורה עם ההורות של ריקי

כולם חיכו לקטסטרופה שלא הגיעה. רוב מכרינו אמרו לנו שלנסוע עם ילדים לרומא זו התאבדות ידועה מראש. שאנחנו נסבול מכל רגע, שחבל על הכסף, רומא היא לא עיר לילדים, ובכלל, סעו ל"הכל כלול" בטורקיה, הילדים ייהנו הרבה יותר. בסאבטקסט שלהם הם אמרו, אתם תריבו, תשנאו אחד את השני, הילדים יעיקו, והכל יתפרק לכם על הראש. […]

רומא. חדרים של בתי מלון, הריח והזיכרון

הדבר הראשון שאתה נתקל בו בחדר מלון, כל מלון, הוא הריח. יש ריח לזיכרון, ויש ריח לבתי מלון, ובמיוחד לחדרים. א' אומר שיש להם חומרי ניקוי מיוחדים, אבל אני חושבת שמדובר בריח שנספג בקירות וברהיטים, והוא הריח של בני האדם שהיו בחדר לפניך. ריח הרגעים שלהם בחדר הזה, גופניותם, זיעתם, משגליהם, והיותם בכלל. א' מוסיף […]

ביי ביי, אני נוסעת

בחמש קם צייד, אנחנו נקום בארבע, ונפתח במסע התעופה שלנו לגיבוש המשפחתי ברומא, ואולי גם פירנצה וטוסקנה. את קורות האם האובדת אפשר יהיה לקרוא בתמונות שאעלה לפייסבוק שלי. חג מוצלח, עם תזונה טובה, נפשית וקולינרית.

שתיים הן ולא יודעות

בתוכי מתפצלות שתיים אחת בגבעתיים קומה שלישית על עמודים (סדוקים) מנגבת דמעות על התריסים מטגנת חזה עוף בבלילת כיסופים מרים;השניה מגרדת נקבוביות עור על מדרכות העיר העיר ההיא.שזורמת בוורידים פצע פצע היא מבקעת ובולעת והם באים ומטאטאים את השיירים.

בהינף קירבה

קופסת השימורים החתומה שהיא הזיכרון נפרצת באלימות על ידי הריח של אמא כאילו לא החליפה את כותנות אישיותה כבר שלושים שנה; הריח מכווץ ופוער אותי בהינף קירבה בת חמש, אני נתלשת ממנה, היא נמוגה בעשן "אירופה" בחלוק מלנכוליה פרחוני ובלתי כביסכשאני לומדת עוד לפני כיתה א' להתחמם בעור משלי ואז ללמד את כתלי הבית לסתור […]