רעננה, קיץ 2008. מתווכת הדירות ולריה, אשה יפה עם פגיעות מסוימת בפנים, מבקשת להראות לי ארבע דירות שונות, "זה באזור התקציב שלכם, אבל תזכרי שזה שוק של מוכרים" היא מתרגמת לי את המציאות.
לולריה יש ארבעה ילדים והיא נראית בערך בגילי, הגדול חייל וכבר היה בלבנון, ועכשיו הוא בג'נין. כשהיה בלבנון, היא מספרת, היא לא הצליחה לחשוב על זה, הדחיקה לגמרי.
הדירה הראשונה נמצאת ברחוב צדדי מהחלק המזרחי של אחוזה. "הם מבקשים ***, אבל לדעתי, ככה אני חושבת מאיך ששמעתי בעל, הם יתגמשו, זה פשוט זוג בגירושין" את החלק האחרון היא אומרת כמעט בלחש.
הבניין מכוער וישן מאוד, שום מאמץ להסוות את זה אין בו. הדירה היא שעטנז של שיפוץ חלקי צנוע וכאוס משפחתי. בכל עבר חפצי ילדים ומשפחה, מגובבים, מרובבים, גולשים, ערומים לגמרי משמחה. זו שלושה וחצי היא אומרת, בחצי החדר שלהם, מין נקניק צר שמתאים יותר להיות חדר ארונות, יש טרור של אי סדר ועודף צפופים. "עם קצת דמיון אפשר להכניס פה מיטה לילד", היא אומרת.
בעל הדירה שהמפתחות בידיו מסביר שבדירה יש יחידת הורים. בהמשך מתגלה שכל חדר שירותים פלוס מקלחון טוש שיוצא בחדרונצ'יק מחדר השינה נקראים ככה. יש לו משהו בפניו שאני מתקשה להבין, ובכל מקרה בוער בי חשש מסוים ממנו. הם מעמידים למכירה את הדירה שבה חיו וגידלו ילדים בנסיבות שמכווצות אותי ומעירות את כל הפחדים הקמאים שלי.
ולריה אומרת שלדירה ולבניין יש אינסוף פוטנציאל. למה להם לא היה?
אל הדירה הבאה, רחוב עתיר עצים מזנים שונים, מוצל יותר ובעל סאונד של ציוצי ציפורים, הגענו במכוניתה הקטנה והירוקה זרחנית של ולריה. "פה הם רוצים ***, הם לא גמישים, זה הרחוב ששאלת עליו בהתחלה, יש לך פה בית ספר, גן, ותשמעי את הציפורים, את לא שומעת דבר כזה בעיר היום". היא ניסתה להשיג בטלפון הנייד את הבעלים ולא הצליחה. כשלחצנו על האינטרקום, היא הופתעה שנפתחה הדלת, "הם נמצאים". מישהו פתח את הדלת בקומה השניה, הציץ ומיד סגר אותה. ולריה דפקה על הדלת הזו, דלת עץ פשוטה, גבר גבוה וכהה פתח אותה, מאחוריו, אשה בשיער ארוך ושמלת קיץ.
"כן"? הוא שואל, "אפשר לעזור לכן??"
"אני ולריה" היא אמרה, והוסיפה את שם סוכנות התיווך.
"ולריה? לא מכיר. למה באת לפה?"
"באנו לראות את הדירה", היא אמרה בחיוך מעושה ועצבני.
"זו טעות, פה אין דירה", הוא אמר. אשתו מאחוריו, בעיניים חרדות מעט, פתחה פיה לומר משהו וסגרה, נמלכה בה.
ולריה נראתה מבולבלת מאוד. היא ניסתה להשיג את הבעלים בנייד. "אז אפשר לסגור את הדלת?" אמר בטון קשה.
"הבעלים מפנים אותם כי הדירה לא בתקציב שלהם", היא אמרה, "הם לא רוצים להראות, מנסים לדחות את הקץ, אבל הוא יודע טוב מאוד מי אני, כבר הראיתי את הדירה, כשאשתו הייתה, לא רציתי לעשות לה בושות לידו".
תעשי לי טובה, אל תראי לי דירות כאלו, אמרתי לה בזעף, ותגידי למוכרים האלו שקודם יסתדרו איתם. "הם יודעים שהם צריכים לעזוב תוך חודשיים", ניסתה להתגונן, "מה הטעם להתווכח".
"אין חמלה במלחמה", אמרה חברה טובה ואהובה, "דג גדול אוכל דג קטן".
אפילו דירה רעה אחת לא רציתי ברעננה.
את לגמרי צודקת.
אין אושר על חשבון אומלות של מישהו אחר.
ז"א אפשר (כפי שאנשים עושים כל הזמן) להרוויח מאומללות הזולת, אבל אושר לא יהיה שם.
אבל נחמץ לי הלב לקרוא אותך – דווקא אותך – עוזבת את תל אביב.
אני נורא רוצה להאמין שאפשר להישאר פה למרות מחירי הדירות ובגלל הילדים.
ועשית לי הרגשה טובה. תשמעי, החלטנו שנתאמץ מאמץ עילאי למצוא דירה בתל אביב, אפילו בשכונה פחות טובה. מקווה שזה ילך. מה שקורה בתל אביב נורא.
מיא, מסכימה לגמרי. תודה
האוזניים והעיניים שלך מכוונות לניואנסים האלה במציאות.
ובעניין תל אביב – בואו ליפו…הרוח מהים מצוינת, יש הזדמנות להיות קרוב מאוד ובכל זאת בשוליים, הים במרחק צעד מכל מקום והשכנים מצוינים.
🙂
הייתי בסרט הזה לפני שנה וחצי.
אם יש לכם אפשרות להישאר היכן שאתם – עשו זאת.
אם לא – מה דעתך על הרצליה? 😉 (וברצינות, רעננה יקרה יותר).
בהצלחה. קחו הרבה אוויר.
דפנה, זה מחמיא מאוד. זו סקיצה לסיפור ארוך יותר, אני מקווה. נראה לי שיפו לא מתאימה לי, מעדיפה את יד אליהו, הקרובה לעבודה.
טובה, בהחלט שקלנו את הרצליה, במיוחד נווה עמל. נמשיך לבדוק. תודה רבה (לא ממשיכה עם רעננה, יקרה מאוד).
אני נאיבית, אני תמימה- לא אכפת לי.
בנאיביות ותמימות אני מאמינה שבלא לאכול דג קטן יותר יש ברכה, יש סיכוי גדול יותר לכך שתמצאו את הדירה שמתאימה וטובה לכם, לא על חשבון אף אחד אחר.
לא הייתי מסוגלת. אפילו שברור לי שהם יפסידו, לא רוצה להרוויח.
אנחנו עוברים בלי לשים לב מה הסיטואציה האמיתית שבה אנחנו נמצאים.
שהדג שבלענו היה קטנטן, בממדים של פלנקטון, ולא הרגשנו…
ומוציא את החשק.
ובטון אנוכי גם אני אומרת שאני לא מאמינה שאת מחפשת דירות ברעננה.
רק ילד שלישי יכול לשמש תירוץ לדבר כזה, ועוד אחרי הפוסט שלך בו דובר על גידול ילדים בעיר וגו'. היה דיון כזה נכון?
ואני מבינה למה אי אפשר בתל אביב. אז למה לא רמת גן? גבעתיים? קריית אונו אפילו? זהו??
ישר לרעננה???
אה. שם בטח יש מסעדות חברותיות לילדים.
ובכל זאת, אם תצטרכי עיצה ממעצבת לגבי "פוטנציאל" – אני פה.
רונית, אחרי הטיפול בהלם המדכא, שיניתי כיוון ואני מחפשת בר"ג גבעתיים.
זה ממש קטע ה"פוטנציאל הזה". אני אראה לך תמונות של דירה ברעננה, צילמתי, צריך להרוס הכל שם ולהחליף, שיפוץ של 200 אלף שח לפחות.
ממילא לא לוקחת. תודה על ההצעה.
דפנה – זה מחשבה מכאיבה ומעניינת. להערכתי, כל יום יש לנו נדרס קטן תחת גלגלי הקיום.
מה שמקסים אותי, זה הרגישות אל האחרים והחוויות שלהם בבית.
שיהיה לכם מעבר, לאן שלא תבחרו, קל וטבעי.
כי מה שהכי הייתי רוצה בעולם זה להיות סופרת מתעדת של בתים ושל משפחות שגרות בהן. ההסטוריה שלהם/שלהן, תולדות הבית ובני הבית. הדרך שבה מתגלגלים החיים שלהם והבית, האם הוא נשאר, האם הוא נמכר/משתפץ/קמל/קורס.
כן, אני מעריצה את נטליה גינצבורג, זצ"ל, והספר הכי אהוב עלי בעולם הוא "העיר והבית".
רעננה רחוווק – המון זמן על הכביש לעבודה ובחזרה.
השאר במייל
אוי, ריקי, אתם עוזבים?
חבל נורא.
ובנוגע לחיפושים, מקווה שתצליחי לשמור על רמת האתיקה הזאת לכל אורכם. כשנואשים מחיפושים, לפעמים אנחנו נוטים לעשות לעצמנו כמה הנחות, וזה טבעי ומובן ועצוב.
אחרי לילה לבן ודיונים החלטנו לשכור באזור שלנו, ולחכות שהמחירים יירגעו.
מי יודע.
אגב, אנחנו לא ממש גרים בתוך העיר, אלא בשכונה צמודה אליה, ההיא עם הקניון הנובורישי המגעיל. 🙂
אנחנו הרי כמעט שכנות.
תודה