קטגוריה: מערכת שעות

הסקס שאחרי

פרוייקט באמהות אובדות, הורים כותבים את האמת שלהם, על הסקס שאחרי הילדים. הראשונה היא צילה לייפר, שכותבת על הדימוי העצמי שלה כאמא טהורה, המתנגש עם העניין הזה, סקס. אני מזמינה את הקוראים שלי כאן, מוכנים להשתתף בניסוי? בואו להגיד את זה, ישיר, אמיתי, בלי מסיכות, איך זה באמת? האם הילדים הם רק תירוץ?

להפסיק לתת לבנקים לחלוב אותנו

אני רוצה לנצל את הבמה הזו להצטרףלקמפיין הרשת של חברי לרשימות, שוקי גלילי, ולבקש מכם לקחת כמה דקות כדי לקרוא את הנתונים המדהימים שהוא מביא בבלוג שלו על גביית העמלות הבריונית של הבנקים. קריאת הנתונים השאירה אותי, אדם שקורא מוספים כלכליים באופן שטחי, נדהמת ונזעמת. לפני שאתם מבטלים בציניות תבוסתנית את הסיכוי של מאבקי רשת […]

דימוי הגוף שלך עובר בירושה

טובה קראוזה לאמהות אובדות: "אם יש משהו לגבי עצמי שהייתי ועודני בטוחה בו בטחון מוחלט, הרי שזו יכולת הלמידה שלי. בכל פעם שאני נתקלת בקושי אקדמי, אני יודעת שאני יכולה להתגבר עליו, ושאכן אתגבר עליו בסופו של דבר (טוב, נו, אולי חוץ מתשבצי הגיון) פשוט כי אני יכולה. מאיפה הבטחון הזה? קרוב לוודאי שהוא נובע […]

איך לעצבן ילדים ואיך להציץ להורים

ירדן לוינסקי, כן, אותו אחד מהפוסט הקודם, כתב לאמהות אובדות פוסט על הדברים השגויים המרכזיים שאנחנו עושים עם הילדים שלנו – ועם בני הזוג שלנו. ביקורת, התגוננות, זלזול, התצברות, אולטימטום. מוכר מאוד.   וגם, לאתר עלתה גלרייה יפה של תמונות המשתתפים מאז היווסדו. הורים ויופי.      

ירדן לוינסקי, פסיכיאטר

את ירדן לוינסקי אני מכירה מ1997, כשהגעתי לIOL עליה השלום, לעבוד כעוזרת מנהלת פורומים לשבועיים, ואז  כמנהלת הפורומים לשנתיים בערך. הדרך שהוא עשה כמעצב דיעה וקובע זרם (מייסד רשימות בין היתר) באינטרנט הישראלי ידועה ומוערכת. אני יכולה לספר שבעבודתי במהלך השנים כמנהלת קהילות באתרים שונים ובעיקר בYNET, התייעצתי איתו לא פעם ותמיד קיבלתי תפיסת עולם […]

איך תגדלי נהגת משאית משופמת

תועפות כשרון יש לה, ליעל מעוז-שי שכותבת לאמהות אובדות: בפוסט החדש היא כותבת על צעצועים, פעוטות ומגדר: "הטלפונים החלו מעט לפני יום הולדת שנה. "מה לקנות לה?" "מה אתם צריכים?" "רק לא בובות, או בגדים", עניתי, "יש לנו מספיק". גם אחותי, באותם ימים מ"כית מעוררת יראה באחד מבסיסי הטירונים של הצבא, התקשרה לשאול מה לרכוש. […]

זונת הכתיבה

שלושה חודשים ויומיים אחרי שהכתיבה פיטרה אותי הגיע שברון הלב; הבחור שאהבתי שלח לי מייל שאינו רוצה בי עוד. "הפסקת לכתוב" הוא נימק, "מאז שאת לא כותבת אני לא מצליח לראות אותך". הוא צדק במאת האחוזים, חשבתי מבעד לענן היגון התוקפני.  למעשה, העור שלי שהיה בגוון קפוצ'ינו/לאטה חלש החל לאבד את גונו הטבעי במהלך החודשים […]

זומבּי

לעזאזל עם הדבר הזה. קברתיו לפני שנים מתות – ובכל יום מחדש! כמו אשה שמסתירה תינוק בלתי רצוי במרתף ביתה מתחת לפרקטים למינציה ושטיחים שבעים אני מחביאה באולמות ההוויה שלי את אותו צורך צורח והוא מרעיד משם כל שורש. כל שורש.        

הערה והמלצה

אנחנו מתכסים באי מנוחה כשילד בוכה על אחת כמה וכמה כשהוא ילדנו בכיו צורב בשורש הוויתנו המבקשת לספק לו מזור מיידי. אבל מהיכן נגרוף נחמה כשאמא היא זו הבוכה. @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@   המלצה: יעל מעוז כותבת באופן מצחיק להפליא על ימי הפות.