ירושלים,תוכנית הרדיו, כביש
בכל נסיעה שלי לירושלים, ואני נוסעת אליה הרבה מטעמי עבודה, אני מרגישה בניווט בה לגמרי אבודה. ירושלים היא יישות קשה, לא מתמסרת, לא נוחה, ובמידה רבה זרה כל כך לעולם שלי. אמרתי למארחת שלי, השדרנית המצויינת, הירושלמית מיכל דוקרסקי, שתל אביב כולה מוכוונת נוחות, אם יש לך קצת כסף כמובן, ירושלים כאילו מקשה בכוונה את החיים, […]
היום ב22:00, מגישה ברדיו שעה על נשים ברוק/ הזמנה לפרוייקט הורים
במסגרת יום האשה הבינלאומי, אתארח בתוכנית של מיכל דוקרסקי ברשת גימל, ואביא איתי שעה של שירי נשים ישראליות שעושות רוק, גם באנגלית. ולמשהו אחר. אני מעוניינת לפתוח בפרוייקט באמהות אובדות שנושאו "מה הילדים שלנו חושבים עלינו". המטרה היא לראיין את הילדים על ההורות שלנו כפי שהם רואים אותה, ולא דרך המשקפת הסובייקטיבית שלנו. […]
תמונות מקופסת הכאב
אני מוצאת את התמונה הזו קבורה באלבום שאין מדפדפים בו עוד, מאחר שכבר כמה שנים שהתמונות מאוחסנות במחשב, והוא תחוב בספרייה ללא דורש, בתוכו מעורבבות תמונות של משפחתי העכשווית, אבל בין דפיו מופיעות באקראיות, כמה מהניצולות האלו, תמונות של משפחה אחרת, המשפחה שאבדה. הקולאז' המאולץ הזה, היעדר היכולת לפנות אלבום ייחודי למשפחה ההיא, עיסוק שכופה […]
על ההטרדה ההיא
הר הגעש שמשתולל ברשימות בשבועיים האחרונים בנושא הטרדה מינית, עם הלבה המצחינה הזו, מוצא אצלי רגשות אמביוולנטיים. מצד אחד הרצון להצטרף אוטומטית למתרס הצדק, להתגייס לטובת המטרה הנאצלת של כיבוס הטינופת, הוקעה, עידוד נשים הבוחרות (ולא מאולצות) להתלונן על מנת להבריא את המורסה הזו. מהצד השני יש בי ספקנות בקשר לחלק מהמניעים של הקמפיין הזה, […]
חדשות אמהות אובדות
כל יום הוא יום האם/ טלי בר אור אולי זה היה צריך להיות הפוך? הרי יום המשפחה, מהרגע שאתה משיג לעצמך אחת, הוא עניין שבשגרה. המשפחה תמיד שם, ובכל יום, כל מה שלא אעשה, אעשה בסופו של דבר למענה. ושלרגע לא יובן מדבריי שמקונן בי צורך לברוח או משהו. חלילה. אבל יש בי געגוע גדול […]
ילדים ורשתות חברתיות – הכל בוער
דיון נוקב באמהות אובדות: עמית כנעני קוראת במאמר מצויין לחשוף רשימות של פדופילים ולמחול על זכויותיהם הדמוקרטיות של חשודים, תנו לי לדעת יותר, היא תובעת. אורית מגיבה וטוענת שרשימה כזו לא תציל אפילו ילד אחד. גם בקבוצה הגדלה בפייסבוק של אמהות אובדות (הצטרפו) יש דיון מעניין על אמהות ברשת, וילדים מצד שני. ובהארץ הבוקר: ראיון איתי […]
קום איל פו מחזירות מלחמה
נמאס לחברת קום איל פו שמשמיצים אותן באשמת אופורטוניזם וניכוס אג'נדה פמיניסטית לצרכי שיווק,והבגדים היקרים שלהן, וכל זה. אז הן הגיבו לי, והגבתי להן, ויצא מזה פוסט ויכוח. הנה
טוויטר טרף אותי
פוסט עם כמה עניינים: כבר התייחסו פה לטוויטר ולתכונתו הממכרת, אנסה להביא את העדות שלי, בתור נרקומנית סופנית שלו, בחודשים האחרונים. אני מרגישה שלדבר על טוויטר עכשיו זה לבקש ממני להתייחס לדרך שבה אני חושבת, או מדברת, דברים בסיסיים שעושים כמו לנשום, לאכול. כן, עד כדי כך. הוא הפך למוטמע כל כך בתבניות המכניזם שלי, […]
תינוקות ההכרה (שיר)
את מכירה את זה כשהם שואגים בבוקר בלילה לא הספקת לטמון אותם במרתפים שלך הם בוקעים כמו תינוקות מעוותים גנטית פצועים הכרתית שלא זוהו בשלב העוברי ודורשים את התרופה שלך. הם פולטים את החלומות שלך שעוכלו בחשיכה רסיסי קודים משובשים וזה שוב תורך לכבס את זה
הנה אני
אתחיל ב"היכן אני נמצאת", מאת אורלי קסטל בלום. הספר הזה יצא לאור כשהייתי בת עשרים, כשרק הגעתי לתל אביב, להשתקע בה, לפעמים לשקוע. אני זוכרת את עצמי הולכת עם הספר ברחובות אלנבי ובן יהודה, קוראת אותו בהליכה, תוך ניתוק גמור מהסביבה, מההולכים סביבי, מהגירויים השוטפים את הרחוב. והרי זה חלק מהספר ומהדמות הראשית בו, הניתוק […]