הסיפור הזה פורסם בקובץ הסיפורים שערכתי ל'בוקסילה' לפני שנתיים, בשם "אצלכם זה בוכה". עוד בקובץ סיפורים מצוינים של הסופרות ענת עינהר, עדי שורק, גאולה שינה, אורנה פיטוסי ושרון פידל. בקישור אפשר לרכוש את הספר תמורת 12 שקלים לכל מכשיר נייד/מחשב/טאבלט או קינדל. ציור השער: שרון רשב"ם פרופ
אחרי כמה ימים הם הפסיקו לטלפן ולבקר ונשארנו לבד. התינוק, הוא ואני. עכשיו כבר איני מעניינת אותם יותר, את קרובינו שחזרו למסלול חייהם. הייתי הלומה כשהגיעו לבית החולים ולביתנו בשבוע הראשון, לא התפעלתי במיוחד מההצגות שלהם, מהציונים שהם נתנו ליילוד. ידעתי שהוא מכוער, שערו השחור הפליא אותי, פניו נראו לי קרפדיות, בוהות באוויר בנקודה לא ברורה ובכיו חוצני. לפני שבקע ממני, כל זה לא הטריד אותי אפילו קלות. דמיינתי אותנו מטיילים בעגלה בשכונה, יושבים ביחד בבתי קפה, ושומעים בבית מוזיקה קלאסית מרגיעה. עשיתי את זה, הייתי לאמא. כשהבאנו אותו הביתה, הוא שכב קמוט כולו בסלקל, ורוב הזמן ישן. עטפנו אותו בבגדי קטיפה חמים למרות שבחוץ היו 25 מעלות, והנחנו אותו בין שנינו, במיטה הזוגית. ככה זה יהיה, חשבתי, הוא יישן בינינו, וינחם אותנו בכל פעם שנהיה עצובים.
פעם לא היינו עצובים לעתים קרובות. לפני ההיריון היינו איש ואישה. דיברנו על דברים שאין לזכור עוד. עכשיו, כשהוא חוזר הביתה ואוכל מולי את ארוחת הערב שהכין לעצמו, שואל איך עבר עלייך היום ומה עשית, ואנחנו מנהלים פינג-פונג פרוצדורות ביתיות, ואין לי איך לתאר לו את עשרות השעות האבודות עם התינוק, אני משתוקקת לחזור להיות האישה שהייתי בעיניו.
בערב, לקראת השעה הצפויה שבה הוא מגיע, וזו מתאחרת עוד ועוד לאחרונה, כולי דרוכה וממוקדת בדלת, הדלת שבה הוא נכנס, ומיד אני מפקידה בידיו את התינוק. אז ניטלים ממני מיליוני טונות של כובד האימהות הבודדה שלי. הכל נעשה קל יותר וגם התינוק הופך לחביב בהרבה, נוח ואהוב יותר. זו הדלת הפכה לרודנית שלי, היא לועגת לי כשאני מתבוננת בה, במשך שעות ארוכות, משמיעה אוושות שווא כדי שאחשוב שהנה זה בא, והוא מגיע להושיע אותי, אבל איש לא מגיע.
הוא רצה לשכב איתי ביום בו הכרנו, ואני חשבתי שהוא זר ויהיר ושלא נחזיק מעמד אפילו ערב אחד. אחר הצהריים ההוא, הוא לקח אותי למרינה, שעל גדותיה עוגנות עשרות יאכטות ענק ריקות ודוממות, בקו אופקי עד קצה הים, ולכל אחת תורן זקוף להחציף, אבל סביבם ענן תוגה שאין לטעות בזיהויו. "אני מקווה שאת לא אחת שמתרגשת משקיעות וחושבת שהן רומנטיות", הוא עקץ, "כי אם כן, יש פה תחנת מוניות בכניסה". לא התחשק לי לענות שום דבר שנון בתמורה, על אף שהבנתי כבר שזה הדיאלוג המועדף עליו, ודרכו היחידה והמשונה בחיזור.
לבשתי את השמלה הסגולה ששוליה נושקים לברכיים, ומפתח עגול חושף את הצוואר ורומז לקצה הקו המפריד בין שדיי. "השמלה טובה עלייך" הוא אמר כשיצא מהמכונית לפתוח לי את הדלת, גינון שהצביע עליו ואמר, תראי, איש אחר. עמדנו והבטנו במים העומדים, בהשתקפויות כלי השיט האדירים והיהירים, ובשרטוטים שיצרו תחתיהם וברקיע. מבט אחד הצידה ומאחור חשף את המציאות הכעורה, רוכלים שמוכרים את מרכולתם על דוכנים למרגלות הקניון המכוער, שרצה להיות יוקרתי וזוהר אבל לא הצליח, פרנסיו מכרו אותו שוב ושוב, וכעת נותר המבנה הענק דהוי ועגום, מאכלס בתוכו בזארים שונים של מוצרי צריכה סינים.
הוא לא שאל אותי הרבה, כי כבר ידע קצת קודם, הוא הגיע למשרד בו עבדתי כי היו לו עניינים עסקיים עם החברה, ובדרכו פנימה והחוצה היה עובר דרכי, בגומחת העבודה שבה שיכנו אותי. בפעמים הראשונות שמתי לב שהוא מגביה מבט כדי להציץ לי במחשב, וצמצמתי את החלון. הוא סקר בעניין את התמונות שנעצתי בנעצי משרד, פוסטר של אישה בהירה בתחתונים וגופייה אוחזת בארנב מפוחלץ מחנות מוזיאון בלונדון, כרזה קטנה של הסרט "סופת קרח", ותמונה של ג'ינה רולנדס. "הסתכלתי על התמונות בפינת העבודה שלך וניחשתי שאת טיפוס בודד וקצת מלנכולי, זה מצא חן בעיני", הוא אמר לי כמה שבועות אחר כך, בסוף השבוע היחיד אליו נסענו לפני התינוק, בפריז, אליה נוסעים כה רבים כמונו כדי לתהות כמה האהבה שלהם עמידה במבחנה הרומנטית המקובלת.
את הרצינות שלו אהבתי. הוא לא חייך הרבה. כשהיה עומד ומשקיף עלי מעמדת ההמתנה, מעמיד פנים שהוא מדבר בטלפון הנייד, מעקם את שולי שפתיו מטה כשעשיתי מניפולציות קטנות להראות שאני עסוקה, להיות מתוקה מגדר הרגיל בטלפון כשהדובר גבר. ואת הצלקת הקטנה שלו בסנטר שנסכה בי סקרנות להוטה. "זו תאונת גילוח, סתם", אמר בתחילת הקשר, ואחרי שהעמיק אמר, "כשהייתי קטן היו מכות עם אחי, אני קפצתי עליו ממיטת הקומות והוא נלחץ, חטף את המספריים של אמא שלנו שהיו ליד המיטה והחדיר לי פנימה. אחר כך הוא ברח מהבית ומצאו אותו רק לפנות בוקר, אחרי שחזרנו מהבית חולים". הוא סיפר את זה וגיחך, אבל עיניו היו מעוננות. הצלקת הזו דיברה איתי שיחה ערה בכל תקופת ההיכרות שלנו, ידעתי באמצעות הזוויות שלה אם הוא מאוכזב, כועס, אם להוט אחריי ויצרו רוצה להישאר ער איתי.
החרדה השכיחה לאבד אותו סירבה לפקוד אותי, אולי בגלל זה סיפרתי לו הכל, בהדרגה. בניגוד למנהגי הוותיק להשאיר חלקים גדולים מהחיים מוגפים מאחורי תריסים כבדים. על הילדות בכפר, על היום שבו סוס חולה נשך אותי וכמעט מתי, על עליסה שישבה לצידי יום ולילה ולא משה ממיטתי בבית החולים, על אבי שהיה אומר "הילדה לומדת ממך את כל הדברים הגרועים", ועל היום שבו עליסה, ברחה ל62 שעות וארבעים ושמונה דקות. ואבי ישב במטבח במגפי הגומי זרועות הבוץ ואמר בעיניו הטרוטות, כשהוא שותה עוד ועוד קפה שחור מר וסמיך, היא לא תחזור. אבל היא חזרה, כמו שאמרתי לו, אבל לא אלינו, היא חזרה בגופה, ואת היתר השאירה מי יודע איפה.
הוא היה מקשיב בריכוז מהורהר, אבל ידעתי שהוא שם, נשאב כולו לתוך הסיפורים, מפנים את החלקים הקטנים והגדולים, ולא נרתע. היה שואל שאלות קטנות וסקרניות לפרטים, איך ההורים הכירו, איך נראתה עליסה? איזה מכונית הייתה, מתי גילו כך או כך, ואחר כך מציע, את רוצה ללכת קצת למיטה? ושם, טובעים במתק שכחה, לא התעכבנו על הבלתי טבעי. הייתי קמה מזה ומתהלכת בבית עירומה כמוהו, איברים וריחות נחשקים, אוטונומיים.
בהריון החל לדחות את הטקסים האלו. ידעתי שהבטן הענקית שלי הרתיעה אותו, והחרדה המשותפת שיקרה משהו לעובר הייתה שקופה מדי, והורידה את העסק מסדר היום. אז עברנו להתרכז בליטופים, בלי נוזלי גוף, בלי כאבים. עכשיו הליטופים עוברים לתינוק. הוא מלטף אותי ואני מלטפת אותו בחזרה, ואז לוקחת את היד המלטפת שלו בשלי ומלטפת את התינוק. "הוא כל כך רך,” לחשתי לו, כדי שלא יתעורר. "איך זה שיש לו שיער שחור כל כך,” צחקק, "מוזר, לא? קוף קטן.” שיער מתחלף אמרתי לו. הכל מתחלף, גם העיניים. תתעורר, תתעורר, אמרתי לו בלי קול, יש לי מה להגיד לך, ואז הוא פקח את עיניו והביט בנו. מיד אחר כך החל לצרוח. לקחתי אותו וחיברתי לשד, והוא התפתל, וסירב לו. אי אפשר לדעת מה מציק לו, ובבית החולים ובספרים אמרו, הנקה מרגיעה, גם אם התינוק לא רעב, תמיד לנסות להיניק.
כל כך שכחתי את הגוף הזה, כשהצלצול בדלת צרם בבית רצתי לדלת, כאילו המושיעה באה. בתחתוני סבתא גבוהות, ועור. השדיים שזה מכבר נותקו מההקשר שלהם והפכו לאיבר יניקה זולגים לבטן, תפוחים להכעיס, והתפר האדום הבוער. הוא עצר אותי והביט בי, קצת מזועזע. "את לא מתלבשת?” הוא שואל, מעט בפאניקה. "להביא לך חלוק?" כבר שבועות מאז הלידה שאני מסתובבת כמעט עירומה רוב היממה. "נוח לך ככה?"
"לא נעים לי המגע על השד, הוא מגורה כל הזמן וזה מעקצץ אותי. וכל נגיעה בתפרים הורגת אותי מכאבים.”
"אז תלבשי משהו עם בד אחר."
"זה מפריע לך?" העלבון מנסר לי את הקול
"לי? לא. למה שזה יפריע לי? חשבתי שלך זה מפריע להסתובב כל הזמן ככה.”
עוד צלצול, צורמני.
מהחדר אני שומעת את השכנה מהוועד בפתח. לחנה רונן מהקומה השלישית היו ילד בצבא, ילדה שנסעה לטיול במזרח, ובעל עם אלצהיימר שצועק בשעות שונות ומשונות.
"ערב טוב", קולה עליז באופן מעושה, "מגיע לכם מזל טוב".
"תודה רבה".
"תגיד, אצלכם בוכה התינוק?"
"אצלנו? לא, הוא ישן".
"אז למה אני שומעת תינוק בוכה כבר כמה שעות? באמת, נורא מוזר. בכי נורא. הקול הזה עושה לי צמרמורת, באתי לראות אולי אתם צריכים משהו".
"זה לא מאצלנו", ענה לה, קצר רוח, "התינוק ישן, הנה, את יכולה לבדוק".
"אההה, סליחה, באמת, שמעתי תינוק צורח, כאילו הורגים אותו, אי אפשר לנקות בּית ככה", היא צחקה צחוק חד, היסטרי, "סליחה. שיהיה לכם לילה טוב".
"תהיי בריאה!" הוא קורא וקולו מתובל אירוניה אהובה.
טראח, נטרקת הדלת. הוא אומר לי, "תארי לך שהיית פותחת לה את הדלת ככה, היה היסטרי לראות את הזקנה מקבלת את שוק חייה. אוי זה גדול. תארי לך איך היא הייתה מקבלת התקפת לב על המקום… זה מעולה,” הוא נשטף בצחוק הדוקרני ומחליא הזה שמטלטל אותו, נהנה מכל רגע, "היא הייתה נכנסת לכזה שוק שלדעתי לא הייתה אוכלת שבוע….לא שזה דווקא לרעה במקרה שלה,” הוא חותם בלעג מקפיא. נעמד בפתח החדר, מכנסיו תלויים ברישול על גופו, שרזה מעט לאחרונה, חושפות את החלק העליון של מפשעתו. תגידי, קר לך? למה את מתכסה בחום הזה?
אני מגביהה עוד את הסדין ואז קמה.
אני צריכה אמבטיה, תשגיח עליו.
את יכולה לעזוב את הסדין הזה, כבר ראיתי לך, הפטיר בארס כבוש.
וכאילו ביקורה של השכנה ההוזה הפך לנבואה, היה כל הלילה ההוא אוסף של זעקות. התינוק התעוות, כל גופו התכווץ, פניו הזעירות האדימו והתקמטו בזעם והוא צווח את אין האונים שלו לתוך העור שלי. את הפטמה הוא דחה בכעס, וזחלים של פאניקה טיפסו במעלה הגוף וההכרה שלי. "תשתלטי על עצמך", אמר לי אבא שלו בבוז. הוא לקח אותו ממני, ערסל אותו, עיסה את בטנו, הניח את גופו הזעיר על פנים זרועו ב"אחיזת נמר על ענף", אבל צווחותיו רק התגברו. סירנת משטרה זעקה למטה, וחלפה במעלה הרחוב, יללותיה מצטרפות לשלי, לתחינה הסמויה "קחו אותי מפה". כי הזמן קפא, והיקום כולו היה רק הצווחות שלו וכישלוני הצורב. "אני לוקח אותו לנסיעה באוטו", הוא מודיע, "את יכולה להישאר לישון לך, אני אסתדר איתו".
"מה פתאום, הגבתי בחריפות, "שלוש בלילה, מה נסיעה עכשיו?"
"הוא סובל מגזים, את לא רואה? את לא מצליחה להרגיע אותו, נסיעה באוויר הפתוח תעשה לו טוב".
"אז אני באה", הודעתי נחרצת, אני אשב איתו מאחור".
"איך שאת רוצה", ענה, קולו מסגיר את אי רצונו הבולט בי במכונית, "אני הצעתי לך לישון".
שלוש ורבע לפנות בוקר, איש ואישה שחוחים ואפורי מבע יוצאים אל הלילה ותינוק בוכה מרה שעון על כתפה של אמו, מסרב להירגע. לא מדברים ביניהם.
על שפת המדרכה הנגדית נפתחת דלת ג'יפ כסופה, מהמושב הסמוך לנהג קופצת אשה צעירה בתלתלים ג'ינג'ים, היא מתמתחת בהתפנקות, מודעת לעצמה, ואז רוכנת על הדלת ממנה נפלטה בהתגרות. הנהג בג'יפ, פניו באפלה, מגביר את המוזיקה כשהוא מבחין במבט שלי, נינה סימון שרה Feeling Good –
It’s a new dawn
Its new day
It’s a new life
For me
And im feeling good
התלתלים מניעה את הגוף שלה. היא מזמזמת וקולה נבלע בקולה המר של נינה סימון. העיר מסיטה את הוילונות העכורים שלה, היצרים חשופים. הוא מדליק את המנוע.
אנחנו נוסעים בשתיקה, המכונית צולפת בלילה הסגול הסמיך, התינוק מאחורה, לבדו. פתאום יש רגעים שלמים ומלאים שבהם זה שוב רק הוא ואני לבד, נוסעים למטרה כלשהי, ואין אזעקת אחריות ואשמה במושב האחורי. וכשזה מתחיל עוד פעם, אני לוקחת אותו, מנתקת מחגורת הסלקל, ומצמידה אותו לשד הגדוש והמטפטף. המכונית נוסעת בסיבובים איטיים בכיכר המדינה. אור בחלונות הראווה. הבובות בחלון הראווה של דולצ'ה וגבאנה לובשות שמלות נשפכות עם קו מותן מחמיא. התינוק שואב את הפטמה הענקית והבוערת שלי, ואחר כך נרגע. ובדיוק אז, דולק הכובע הכחול על סירנת מכונית המשטרה, משמיע הבהוב נוזף קצר, ומסמן לנו לעצור בצד. "נו, מה הם רוצים", הוא לופת את ההגה, קולו לאה.
הנהג יוצא ואחריו השוטר השני, הוא מתמתח. השוטר שנהג ברכב פוסע לעברינו בצעדים גמלוניים. בוקר, הוא משלשל את קרקפתו הקירחת פנימה, ופרקי ידיו נשענות על החלון הפתוח. התינוק רדום ופיו עדיין סוגר על הפטמה הסחוטה.
"שלום", מקדים במבוכה זה שאיתי, "מה עשיתי?" עיניו נשלחות לעבר תא הכפפות, שם מוטמנים המסמכים.
"את הרישיונות בבקשה? מה אנשים כמוכם בשעה כזו ברחובות"? הוא תמה.
"התינוק, הוא לא רוצה לישון", הוא עונה לו, מצחקק בעירוב של מבוכה ולחץ, מושיט את המסמכים.
"אההה, כן. מכיר את זה", משיב בגיחוך, ומחזיר את תיק המסמכים מפלסטיק מבלי לפתוח אותו ולבדוק את תקינותם. הוא מבחין בי, צפונה בכיסא שמאחורי הנהג, חרכי העיניים שלו מתרחבים והוא קורא "ככה את מיניקה אותו? זה נוח לו ככה".
"סליחה, זה רק עכשיו, אנחנו עוצרים תמיד כשאני מיניקה".
"אבל נוח לו ככה, לא יודע, אשתי נתנה לו ביציאות רק בקבוקים, לא היה לה נוח עם כל ההתעסקות הזו, ושרואים לה, שהכל בחוץ.
"אמרתי לה", הוא משיב, "אבל אמרתי לה כמה פעמים, היא בוכה שכואב לה, לא מצליח, לא שבע, אבל היא עקשנית".
"טוב, ככה זה איתן, הן ננעלות על משהו, כלום לא יוציא אותן. ילד ראשון"?
פתאום בבת אחת הוא מתעורר, ומנסר את המכונית והלילה עם זעקותיו. הוא כואב, וכאבו הנואש מוטח בנו.
"תחזיקי אותו ככה", הוא מציע, ומדגים איך הופכים תינוק על הזרוע, "תני לו ככה מכות קטנות על הגב, אבל בזהירות, בלי לשבור לו שמה משהו".
אני יוצאת מהאוטו והוא ספון בחיקי, ממרר בבכיו המפלח. אצבעותיי טופפות על גבו ואני מנענעת אותו, אבל הוא ממשיך.
אולי הוא רעב, אומר בעלי בעצבנות. אולי כבר אין לך חלב בכלל?
"היא צריכה להחזיק אותו ככה" פוסק השוטר בסמכותיות אבירית, ומחווה על מצב ערסול דמיוני של התינוק, בגובה חזהו המתמתח, מתחת למדיו מבצבצת גופיה ובה חור חרוך.
אורות מכונית המשטרה נדלקים ונכבים. חברו חסר סבלנות, הוא מאיץ בו להמשיך. איש החוק מושיט את ידיו, "תני לי, תראי איך אני מרגיע אותו, אחת ושתיים".
נכלמת אני מניחה אותו בידיו. גבר בן חמישים בערך, מדי המשטרה הדוקים על גופו ואקדחו הזורח תלוי ממותניו ברפיון, לוקח אותו בתנועת ערסול, ומניע אותו מצד לצד" "כן, כן, חמוד, איזה תינוק יפה, מה יש לך, למה אתה בוכה", הוא חוקר אותו, ואז פוער את פיו וגועה בקול חמורי גבוה, אפו שלוח אל על, חושף שיניים מצהיבות, וגועה. חברו במכונית קורא, "יוסי, מה קורה?" התינוק דומם רגע, מקשיב לנעירותיו בתדהמה, פניו מרצינות, ואחרי כמה שניות פורץ שוב בבכי מחודש. זה כבר יותר מידי עבורו.