מי שלא היה לו בית, מטפורית או מעשית, עלול לחוות געש תחושתי תת עורי בקריאה בספר השירה היפה של גל קוסטוריצה, מהגרת. הגירה, תלישות ועמדת התיירת מזדמנת בעיר ובבית היא תמה מרכזית בו, לצד תמות נוספות: הזוגיות והאהבה כבית חלופי שמביס את השייכות למקום, לעיר. הגוף, שהופך להיות כמעט אובייקט בפני עצמו, כלי לדברור תחושות הכותבת. נושאים משניים בספר הזה נוגעים בחרדה מסמים ונרקוטיקה והאובדן שבעטיים. הכלים של קוסטוריצה במלאכת השירה נעים בין עמדתה כמתבוננת מבחוץ לבין התקשור שלה עם החוויה הפנימית ותמלולה עד לרמת ניואנסים דקיקים מפעימים, מלאי יופי.
הלחמות המילים (מושג שאני שונאת לאחרונה, אבל מילא, אין אחר) של קוסטוריצה לא שגרתיות, מעידות על מיומנות גבוהה בשפה (היא עורכת וסופרת שמאחוריה שלושה ספרים) וגם מוזיקליות. גמישה השפה של גל, מתמתחת יפה, "אל עבר חופי מלח פצורים" (חופשה), לשעוט קדימה על מעברי חציה ומדרכות/בינתוך אנשים", "ומצית אשה/ ברטט אלזמן, אלמגדר, אלמקום" (מבעד לערפילי הערב).
לפעמים את פוגשת שירה בדיוק בעיתוי שבו היא מסוגלת לפרוץ לתוכך ולבקע גושים קהים עתיקים. זה קרה לי במפגש עם הספר הזה, וגם במפגש עם גל עצמה בקפה זוריק, הטעון בעצמו זיכרונות מנשים מעירות מילים. והמילים שלה ליוו אותי, הדים מהטקסט, הדים מהשיחה, ימים אחרי הקריאה והפגישה. אני אמנע מניתוח השירים כי זו לא מלאכה שאני אמונה עליה. כדאי לקרוא את גיא פרל שכתב באינדיבוק רשימה ובה ניתוח מעניין של הספר.
עוד הערה שחשבתי עליה, המעבר בין הסיפורת, גל היא סופרת כאמור, לשירה, ניכר בספר בסיפורים הקצרים המהודקים שהיא מספרת בשירים, אבל השפה הפואטית שולטת ביצירה הזו, ולא מאפשרת להם להיות סיפורים קצרים מאוד.