היי, חבר, איזה דבר נורא עשית לך ולאחרים כי פשוט פחדת שאתה תכף מזדקן? הפחד מהגיל, מהזקנה הנוקשת בעורף, זה הגיע ומסתובב הרבה כאן, ואצל מכרים קרובים ורחוקים. כל הקלישאות מתאספות בשורות, מקבלות נוכחות מוחשית, הנה משבר גיל אצל ההוא, הנה זו המסתירה את גילה האמיתי, הנה את פוחדת שהחיים בורחים לך, ושלעולם לא תחושי עוד את הדבר הזה. אמרתי, קלישאות, אבל בדרך כלל קלישאות מתבררות כמערכת אמיתות שמחכה לתורה להוכיח.
אפילו לכתוב את זה קשה לי. השנים שגיחכתי על הנופלים במלכודת הזו נראות נלעגות בעצמן. זה שם, הפיל הגדול והלבן בחדר. אתמול ביקרה אותי חברה חדשה, ופתאום מצאתי את זה עצמי שואלת אותה, רגע, את בת 31, מה בעצם את עושה איתי? וזו חברה שהופכת להיות אחות (אל תחשבו על אחות קטנה), שיש לי איתה שפה משותפת, השפעה הדדית, השראה הדדית, מה לעזאזל? והיא ענתה, תמיד נמשכתי למבוגרות. אני השבתי לה, רגע, קראת לי מבוגרת? תקבלי סטירה.
זה לא יפה, אבל אני מתבוננת בוידיאו של מינימל קומפקט וחושבת על רמי וברי הצעירים כל כך בפיסות של צער. ברור, הם מעלים באוב את נעוריי, הייתי שם בזמן אמת, גם אני עור אחר. אלפי הרצים, הרוכבים באופניים, ההולכים והיוגיסטים בסביבה שלי נלחמים גם הם, בדרך שלהם. כל יום אני חושבת, אולי אצטרף אליהם באמת. זה קצת עצוב.
ויש הקופצים ראש לברכת נעורים אבודים, משחזרים בכוח סצנות נעורים, שהיו או לא היו. אני מביטה בזה וחושבת שהעמדת הפנים הזו כואבת יותר מההכרה.
אני לא יודעת להתעמת עם החרדה הזו. לא המצאתי דבר, חנוך לווין מוסר ד"ש מהגיהינום, זה רק ילך ויחמיר. אבל אני מרגישה זאת עד אחרון הנימים, שמתחת לכל הדברים שתוארו, מה שמוליך אותם ואותנו באמת זה הפחדמוות.
אני בת 44 ושלושה חודשים.
נדמה לי שזה פחות הגיל – שבאמת אינו גיל זיקנה עם כל מגבלותיה הגופניות, ובטח הביא אתו תובנות ויכולות שאת שמחה איתן – ויותר ההכרה בסופיות שלנו. הסופיות הזו באמת קשה לעיכול, ובגיל צעיר מאוד קל יותר להדחיק אותה – אבל נדמה לי שההתעקשות לשמוח על מה שאנחנו מצליחות לעשות דווקא ככל שאנחנו מתבגרות (למשל, להכיר את עצמנו מספיק טוב, להפסיק לעשות דברים שצריך) היא סוג של תרופה או לפחות פלסטר.
השבוע לימדתי סטודנטים בשנה הראשונה.
אני מבוגר.
התחלתי ללמוד רפואה לפני עשרים שנה!
אני במחזור העשרים של בית הספר והם במחזור 39.
החיים שלי היוםכל כךהרבה יותר מעניינים ומלאים מאלה של הסטודנט הצעיר שהייתי.
שמח בחלקי. היום.
יקירה, את צעירה ממני ב9 שנים תמימות ועוד חודש. אז מה אני עושה איתך? נהנית לקרוא. מאז שחצי מהמשפחה שלי מתחת לאדמה, כולל אח שנשאר בן 23 ושלושה ימים לנצח, אני כבר לא ממש פוחדת, יותר מפחיד שלא אדע לצאת מכאן באלגנטיות בבוא היום. בתי חולים מפחידים אותי, מחלות ופציעות ובריחת סידן… האמהות המאוחרת וצבע השיער יוצרים אשליה שאני לא בגיל של סבתות.:) לגבי חברויות- גם אני נוכחת שלגיל אין כל כך משמעות, יש ילדים שיודעים יותר ממה שאני צברתי בגילי המופלג, ופגשתי מבוגרים אינפנטילים. יש גיל ביולוגי ויש גיל מנטלי, לא תמיד הם זהים.
ואני אהיה בן 50 השנה ואני מרגיש נפלא, סקרן ופעיל. לא משחזר שום דבר מן העבר. לא אקנה מכונית פורש אדומה ולא אעזוב את הבית למען כוכבת פלייבוי בת 21 ולא אלבש טי שירטס צמודות מדי ולא אעשה עגיל באוזן או בגבה. לא. אני אהיה גבר מבוגר ומרוצה. אחד שסתם נהנה ממה שהוא עושה.
.
מבחינתי, מאז ומעולם, הגיל היה מספר ולא יותר. מספר חסר חשיבות וחסר משמעות. גם כשהייתי בן 25 זה היה מספר סתמי.
.
אף פעם לא הבנתי מה זה משנה מה גילו הביולוגי של מישהו. מה שחשוב זה איך אתה נראה, שומר על עצמך, מה אתה עושה. עד כמה אתה מעניין עבור סביבתך. כל עוד אתה בריא ומלא חיוניות, למספר הכרונולוגי של שנות חייך אין שום משמעות.
.
יש לי חברים שצעירים ממני ב-15 שנה. אני נהנה מהם, ומאמין שגם הם מוצאים ענין בי. לעובדה שהם נולדו בסוף שנות השבעים ואני בתחילת שנות השישים אין קשר למהות הקשר.
אני לא יכולה לחכות להיות זקנה עם הרבה חתולים!!
אסי, תודה. אני באמת יודעת שאני במצב הכי טוב שהייתי מבחינת האני, הבגרות ושיקול הדעת, העומק, והיצירה שלי. אבל לפעמים נדמה לי שלאנשים בגיל של החברה יש עדיין פתחי מילוט מגורל סטטי. יכולת לברוא משהו חדש.
ורד, גם אותי זה מפחיד אימים, אני מקווה שאתפגר לפני הדעיכה האיומה הזו. בועז, אתה צודק, אבל לפעמים החיוניות, התחושה שאתה עושה מה שאתה רוצה, מושגת רק בגילאים בהם יש לך יכולת תמרון, לדעתי הילדות שלך גדולות משלי, אולי גם אלי זה יגיע.
אומרים שלאדם יש 3 גילאים: ביולוגי, פיזיולוגי ומנטלי.
הגיל הביולוגי הוא "סתם" מספר שמציין את תאריך הלידה. סוג של נקודת פתיחה שמאפשרת לנו לבחור עד כמה הגנטיקה תנצח את השפעות הסביבה והתרבות.
הגיל הפיזיולוגי די חשוב. הגוף הזה שמחזיק אותנו ומאפשר לנו דורש תשומת לב. אופניים, ריצה, שחייה, אימון קיקבוקס, הליכה בים… כל דבר שמזכיר לנו שאנחנו חיים.
לא סתם המילה שמציינת את הרגש נגזרת ישירות מהתנועה (Emotion # Motion)
ואז מגיע הגיל המנטלי. המחשבות, הפרדיגמות, הפרספקטיבות, נקודת המבט, הגישה.
אתה יכול להיות זקן בגיל 30 וצעיר בגיל 90.
השנה "התמודדתי" עם החלפת הקידומת (50). חשבתי שזה יהיה ממש קשה, אבל זה עבר לי די בקלות. בעיקר בזכות המשפחה והחברים והתחושה של הסקרנות שמלווה אותי כל החיים.
אם אתה מרגיש שיש לך עוד המון לעשות, לתרום, ללמוד – אתה לא יכול להיות זקן.
תודה על הפוסט.
איריס
דפנה, נכון, נגעתי בפחדמוות בפסקה הלפני האחרונה, כל יום הוא יותר חד.
תודה רבה לכולם.