יש פעמים שאדם שומע פתאום שער ברזל, או מכסה אבן נסגר על פרק בחייו. גם אם לא מדובר בשינוי חיצוני דרמטי, יש לתובנה הזו, על המעבר, הדהוד רגשי עם עוצמות גדולות. האדם הזה הוא אני.

זה קרה לי כמה פעמים בחיים, את כולן אני זוכרת, התובנה הזו שנגמר שלב, שזה בלתי הפיך, והחשבון שמגיע איתה, על הלקחים, המשמעויות, המראות שזה מציב, זה נחרט בכל פעם שזה קורה. כולן היו חיוביות, וגם זו הנוכחית. אני אולי אדם נאחז, ששונא פרידות מדברים, מקומות, דירות ואנשים, אבל יודעת להסתגל מהר מאוד למציאות החדשה. עכשיו לא עברתי שום פרידה כזו, לשמחתי, נכון יותר לומר שחלק מסוים ממני , תקוע במיוחד, ספג חבטה, הסתחרר והתנתק מבסיס האם, אני.

ובמקביל לשחרור הזה, ממש בד בבד, כמו מתנה מאיזו ישות עלומה לרגל השחרור מהשבי, נכנסו דברים ואנשים חדשים לחיי. כולם מלהיבים, ממלאי השראה, עתירי נדיבות רגשית. בעצם, למה אנשים? נשים. והן אינן רק מילים, הן נוכחות באופן ממשי.

וגם התרופה הזו, להכיר בכך שכן, אני משוררת, לא רעה אפילו, מי שצריך הוכחות משר החינוך או תעודות מהאקדמיה, שילך למקום אחר, והצעדים האלו שאני עושה במסלול השירה, בכל מיני אופנים – מלהיבים. הם מסמנים לי את ביתי האמיתי.

 

http://www.youtube.com/watch?v=uV9K9HGb1Gc

 

6 תגובות

  1. תודה רבה, רוני ומירי. מירי, הבלוג נראה בהחלט מעניין ואיכותי יותר מהנמצא, אעיין בו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *