אוושות גלי המשי נחרדו, כשהסירה החתרנית ביקעה בהם בלי מנוחה. היא דימתה את הגלים נאנחים ברכות מהפרעת הפלדה הנוגחת ומשקיעה אותה בהם. הגבר שלידה אמר: "המים רגועים לגמרי היום, זה ים כנוע. כשהוא רוצה הוא יודע לדהור".
על הספינה היו עוד כמה אנשים, אבל היא התכנסה במבט רק על האשה ההיא. האם האחרת לא אהבה את בנה הקטן ואת הגדול אהבה במידה מספקת. היא צללה אל הבן הקטן ששב ומבקש את ליבה של אימו, ודבר לא נפער בה, כי הים עדיין הכסיף בדממה דקה סביבם באותו יום.
"אני לא מבינה למה אתה מנשק אותי על הפה, אתה צריך לנשק אותי בלחיים", אמרה האם האחרת, שרירי פרצופה רוקדים בסלידה. "אני אף פעם לא אעזוב אותך אמא", אמר הילד הקטן כשהוא מתבונן עמוקות בעיניה והולך ונמס מולה.
בעלה של הראשונה קרא לה מהירכתיים, שם הלך לצפות בפעולתן של שתי המכונות הגדולות שגעשו בשאון נבחני. בסיפור אחר או בזמן אחר ששמו העבר הוא היה מצמיד אותה לקיר בחמדנות, לא כאן. היא נזכרה איך כשהתעוררה במעמקי הלילה הקודם הבחינה שביתם הקטנה שישנה ביניהם מקופלת אליו, וגופם תאם בנועם הרמוני, למרות הבדלי הגובה.
עכשיו שוב נהמה הבטן הענקית של הספינה, וזה הזכיר לה דבר עמום ששכחה מזמן, היא שבה והדפה את הדלת.
לאשה המסתובבת על הסיפון שבספינה החדשה, שעגנה מולם בלילה, שיער לבן להפליא והיא מעשנת את הסיגריות הדקות שראתה מימיה. בינה לבין בעלה הימאי יש איטלקית מתנגנת, חושנית, עתירת ניואנסים. שפה פרטית. היא לא הבינה מילה.
אני לויתן, היא הבינה. מזמן הייתי צריכה לדעת. מגיחה ממעמקים ובולעת חלקיק מהיקום המשובש כדי לשקוע איתו למצולות זרועות השורות והאבנים. בטן הלוויתן הזו מתפקעת.
אתם באים לאכול, קראה אשת הימאי בחדווה מזויפת, מאכליה היו מלוחים מידי, מלוחים אפילו מטעם מי הים שחדר לפיה כשצללה אותו בוקר, מתנסה בחדירות למעמקים, כמה נמוך היא יכולה להגיע.
בצהריים הצורבים שמש חמדנית, הים נפרש אינסופי לפניהם, משיב לקרניה הפורטות על דמעותיו בקלידים של מראות אור ועומק, היא אחזה בכוח בכל דבר מוצק וקרסה לספסל. הילדה שישנה ביניהם כל לילה הילכה בינתיים צמודה למעקה הסיפון העליון, מביטה בה במבט מתגרה, ואמא שלה לא קמה. לא קמה. הכעס גאה. היא נכלמה משפל המחשבות שלה. הילדה נעמדה סמוך מידי לקצהו הרחוק של המעקה והתבוננה במים, לרגע הגניבה בה מבט, אבוד כמעט, ואז רצה בחזרה פנימה לספינה שאורחיה התעוררו לענייני הבוקר שלהם וצווחה: "אבא, תשחק איתי".
כשהאב היה מרכיב אותה על גבו, הייתה מגניבה אליה מבט ילדי מצמרר. מתי החלה הקנוניה הזו, היא חשבה, כשהייתה תינוקת כרכתי אותה שעות ארוכות על חזי. ובעלה אמר לה, את מדמיינת.
האורחים האחרים על הספינה, האם ושני ילדיה שנסעו לפגוש את האב באיטליה לאחר שזה נסע לפני כשלושה חודשים לצרכי עבודה, בעלת הספינה המבוגרת הזעופה, שהביטה במורת רוח בילדים הסואנים ושבה והפטירה "מרשים להם הכל", העובד האפריקאי השתקן, והם, המשפחה בדרכה לנופש מאחה, סובביהם הפצירו בהם, אחיו של בעלה אמר, אני מכיר את האנשים האלו, יהיה לכם טוב שם.
מגע, זה מכה בה, סימני הקריאה הולמים בהוויתה. אחת, שתיים, שלוש, פלאץ'. נעמדה בקצה הירכתיים, העיפה מבט לראות שלא מבחינים בה, והשליכה עצמה לתוכו. המים היו קטיפה והקצף התפשט סביבה ברכות מפוארת. את באה, היא צעקה אל הילדה ממצולות המים הקריסטלים, וזו עמדה על הסיפון, הצמידה ראשה לכתפה 'לא בא לי, איתך'.
פתאום היא הגיחה בחדות החלטית מן המים וזינקה ממש אל מרפסת הספינה שבה עמדה הבת שלה, שלה, שלה, שעיניה היו עכשיו פעורות מתדהמה, היא לכדה אותה, הרימה ועטפה בידיה, תוך שניות הן היו מכורבלות במגע הקטיפה של המים המלוחים.
