עומדת בשערי עולמות השינה

איברים מתדפקים בין עדינות לייאוש

הנה המסע נפתח –

מורד הזיכרון,

דרך היגון.

נטישות צפות כמדוזות

מערות העור פעורות

באדמה מבעבעת שאגה

מתגעשת בעתה.

ויותר, כרגיל,

אינני זוכרת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *