שבת בבוקר הוא מוקד סבל ידוע להורים, המקום בו מורגש המחיר והויתור על החיים הקודמים באופן מודגש. בפיד הטוויטר שלי כבר התפתח הווי קיטורים ספציפי לשעות האלו, הילדים הרי מקיצים מוקדם כל כך, מוקדם שזה למות, ההורים שלהם מוצאים מפלט בקהילה מקוונת שבה אחרים מזדהים איתם, ואלו שעוד לא שם, ואולי לא יהיו, סונטים בהם באמפתיה. ביטויים כמו "שבת בבוקר היא פרסומת טובה לאמצעי מניעה", או "שבת בלי ילדים, אנשים מתגרשים בשביל זה", שמרקדים על המשבצת הרחומה של בין הומור שחור לחוסר אונים, הם תופעה חדשה יחסית בדיבור הפומבי על הורות.
אבל אתם יודעים, אני מכירה את זה יותר מידי טוב, משנים של שימוש בפורומי אמהות ובפייסבוק, כשתמיד שימשתי בקהילות ההן בתפקיד סמן קיצוני של ביטוי העול האימהי, יש שיגידו שזה לא השתנה בהרבה. גם בבלוג הזה כמובן פיתחתי את השיח הזה, ויש אמהות אקטיביסטיות שטוענות שיש לי קרדיט חלוצי בשחרור השד במדיה, הקרבה עצמית שהעניקה לגיטימיות למה שהיה טאבו. זה מחמיא.
אני מכירה את הטון החדש שדובר בשיחה ההורית, זה שמאשים שהפכנו להיות תלונתיים מידי, מפונקים, שזה ביטוי מצוקה מעושה, "טרנדי". בעיני הטענות האלו שטחיות. עלינו להתבונן בקונפליקט הזה ולשאול למה כל כך קשה להיות עם הילדים שלנו, קשה באמת, יותר מכמה שעות, ולפעמים מייסר. אולי בגלל שאנחנו נרדפים על ידי מודלים מאיימים במדיה לטוב ולרע, מאוד רע, ההורות שלנו קצת מאני דפרסיבית? במילים אחרות, עוד לא גילינו מהי באמת האמא הטובה דיה (ויניקוט), כשהדימויים שמציגים לנו כל כך קיצוניים בין האמא שמגדלת שישה ילדים בחינוך ביתי, לזו שעובדת 12 שעות ביום בקריירה ומנהלת מטפלות בשלט רחוק? שלא לדבר על הורים שמגיעים לחדשות, הם משמשים לאישור הורי שאנחנו בכל זאת לא כאלו גרועים.
אני כותבת במוצאי שבת, תמיד הנקודה הנמוכה ביותר בשבוע מבחינת מאגרי הנתינה, שהתרוקנו באורח מבהיל ב36 שעות מאז נפלטו ממוסדות החינוך לזרועותינו. זה סוף המסלול הטראגי הנדוש של סופי השבוע, שבו אני מפנטזת על זמן הרמוני ממושך, כזה שמעניק קרדיט הורי עצמי, וגומרת בסופו עם מאבק בין הזעם לחרטה. או במילים אחרות, בין ה"איזה כיף, שבת, נהיה הרבה ביחד", ל"רבאק, עזבו אותי עכשיו, אני במחשב", עובר שבר ברור. בין הרסיסים של החלומות על החדר האינטימי שלי, למימוש החלקי של היכולת שלי להעניק להם את מה שצריך בדמות האם האידיאלית שרודה בי.
המראה הזו שמציבים לי ההורים בטוויטר לא קלה, היא מעמתת אותי עם קצוות, הקצוות שלי. התנודות בין הרצון להסתלק ליומיים, נניח, ולמלא את רשימת הצרכים המבעבעים לכיסופים הנכזבים להיות אמא שמשחקת איתם על הרצפה במשך שעות בלי בריחות לנייד – ואוהבת את זה.
בסוף יש הבנה שהכל זה רגעים. אין רצף חד משמעי, השעות מורכבות מהמון רגעים המכילים את כל הרגש האפשרי.
אין לי תשובה, רק הזכרת לי את בקרי השבת בבית הורי כשאני ושתי אחיותיי היינו ילדות, לפני 30 שנה: היינו מתעוררות מוקדם כמו בכל יום (השעון הביולוגי שלנו היה חסר יכולת התגמשות מאמצע השבוע לשבת), בטח לא יאוחר משבע, ומשחקות בחדר שלנו, וריטואל קבוע היה מתחיל: הורה זועם ומנומנם היה מתייצב בפתח דלתנו ונוזף בנו שננמיך את הקול. היינו מנמיכות את הקול. ההורה היה חוזר לחדר ההורים. אחרי כמה זמן שוב היה מופיע אותו הורה, או ההורה השני, מנומנם וזועף עוד יותר, גוער בנו שוב – בקול תקיף יותר – שנהיה יותר בשקט. ושוב הולך, וחוזר, וחוזר חלילה, עד שההורים היו קמים סופית והיום היה מתחיל בנימה הזאת. בלהט המשחק הרמנו את הקול בלי לשים לב. כנראה המצב אז והיום לא היה עד כדי כך שונה. אולי יש הבדל מסוים בזה שכיום יותר הורים בוחרים לוותר מראש ולקום עם הילדים שלהם מוקדם בשבת בבוקר, ואילו אז יותר הורים בחרו להיכנס למלחמות של שעות בכל שבת בבוקר על זכותם לישון עד מאוחר באותו יום. ואולי לא.
אגב, אחד הסיוטים הכי גדולים שאני זוכרת ממשפחתי בימי ילדותי היה ראש השנה. איזו זוועה! נאלצנו לסבול אחד את השני נון-סטופ, חמישתנו, באותו בית משך שני ימי שבתון רצופים! וביום השני המריבות על-לא-דבר היו מגיעות לשמים. וזוועת הזוועות הייתה כשראש השנה היה יוצא לפני שבת. שלושה ימים רצופים ביחד נון-סטופ… אמא שלי הייתה מקללת את יומה.
ההנחה שאת מבקרת – כאילו זה שאנחנו סובלים סבל עז מחלקים מסויימים מההורות משמע שאנחנו לא אוהבים להיות הורים, או לא הורים טובים היא קצת, במחילה, ילדותית.
אני מת על העבודה שלי. לא יכול לחלום על עבודה יותר מוצלחת. ובכל זאת, כשהעיניים נעצמות לי בלילה ואני חייב עדיין לסיים להכין את השיעור למחר, אני מקלל. ככה זה בחיים – הדברים שאנחנו אוהבים מורכבים מצדדים חיוביים ושליליים. והילדים – בתור הפרוייקט הכי ארוך טווח שיהיה לנו – על אחת כמה וכמה.
תודה כרמיון על התגובה. אני חושבת שזה נורא תלוי בגיל, אי אפשר לצפות מילד עד גיל שלוש שידע לקום לבד ולהעסיק את עצמו, ולעתים, זה תלוי בילד, גם לא אחרי. אבל לפעמים אנחנו כהורים הולכים לקיצוניות בחוסר היכולת לתת להם להעסיק את עצמם, בהעמדת גבולות שאומרים – מגיע לנו, מגיע לנו לנוח, למשל בשנת הצהריים. אני זוכרת שצאלנו בבית, היה חוק שחייבים לישון צהריים.
היי נדב, אני לא מסכימה איתך שאני טוענת כאן שהסבל העז שלנו מחלקים מסוימים אומר שאנחנו מתחרטים או לא רוצים להיות הורים. אני כן טוענת שאנחנו אמביוולנטים מאוד כלפי הסבל הזה, ומכאן האופי של פיד הורים למשל, כדוגמה אחת. אמביוולנטים כי גדלנו עם סיפור שקרי לגבי הורות, וחוסר ידיעה לגבי מה מחירה באמת. וכי הדרישות כלפינו כאנשים שאינם רק הורים הרבה יותר גדולות מאשר אלו שהיו כלפי ההורים שלנו. חוץ מזה, פסקת הסיום שלך אומרת שאולי לא קראת את שלי, כי זה בעצם מה שאמרתי.
כנראה שלא הייתי ברור. אני מסכים איתך לגמרי.
הטענה שלי היא דווקא נגד מי שמתחלחל מהקיטורים ההוריים – שהוא לא מסוגל להבין שהעובדה שאני לא נהנה מכל רגע ורגע לא אומרת שאני לא נהנה מאוד מההורות שלי, ולכן הוא-עצמו נאלץ להעמיד פנים שהוא נהנה מכל רגע.
בדיוק נדב, וזה מה שאני לא מצליחה להסביר להרבה שמבקרים אותי. תודה
ריקי, אם כבר חולקים על הנחות יסוד, עולה בדעתי פתאום, שאולי זה לא בדיוק ש"גדלנו עם סיפור שקרי לגבי הורות".
איך בעצם גדלנו? היינו צעירים, בעלי אמפתיה מוגבלת כי עסוקים בהתמודדות ובקונפליקטים מול ההורים שלנו, למצוא את עצמנו מולם, ודאי לא היתה לנו יכולת להכיל את הקשיים שלהם. זה הרי לא דורש דוקטורט להבין שאם היינו חולים ונודניקים ותלמידים בינוניים, אז לאמא היה קשה. אבל זה דורש הבנה רגשית שאולי בגיל מסוים ובמצב רגשי מסוים אנחנו לא מסוגלים לראות, באופן מובנה. ייתכן שההבנה לגבי הקושי שבהורות נחתה מאוחר, רק כשהילדים כבר הגיעו, כי עד אז היו לנו כל כך הרבה עניינים אישיים לנהל לגבי הזהות העצמית. ואני מדברת בלשון רבים לא רק מפני שאני כוללת אותי ואותך במגירה הזו אלא מפני שיש לי הרגשה שהיא רחבה מאוד.
תזכורת: החיים הקודמים "שלנו", לפני הילדים, היו על הפנים.
ריקי יקירתי, את בהחלט היית קול ראשוני, ברור וצלול ובעיני גם חשוב, בדיבור הגלוי על הקשיים שבהורות ועל העובדה שגם ביחסי אהבה (ותרשי להרחיב את זה לכל סוג של אינטימיות ואהבה) יש גם דברים מאוד קשים. כשדברים מדוברים ולא ממוסכים, זה מן הסתם מקל ומשחרר ולו בגלל שזה סודק את הבידוד, את הנשק הגדול של הקונפורמיות הלא הוא תחושת הלא בסדר.
אני קוראת אותך ממקום התצפית שלי כמי שהחליטה לא ללדת ילדים – שהוא בעיני בדיוק אותו מקום של לדעת מי את ואיזה חיים את רוצה ולהתמודד עם העובדה שיש לזה מחיר.
נו, כן, מה שאני מנסה לומר זה תודה.
רון, למה בעצם, כי הייתי רווקה וזה כל כך נורא?
אביבה, זה נכון אבל יש גם תעמולה וחינוך שכולו מכין אותנו למשפחתיות סטרייטית קונפורמית וחשיבות הבאת הילדים ללא דיבור והכנה מספקים למה זה אומר באמת.
שלום,
מאוד מדברת אלי השיחה הזו
תודה שהעליתם את הדברים
אני מאוד מזדהה עם הצורך לברוח לזמן משל עצמי
מזדהה עם "רבאק, עזבו אותי עכשיו, אני במחשב"…
וגם עם הרצון לתת משהו אחר
ובכל זאת כמה מחשבות מתוך המקום שמאמין שאולי זה יכול להיות אחרת:
לא נראה לי שהעניין זה איזו הכנה אחרת להורות, או אם הסיפור שסיפרו לנו הוא שקרי
הרי הקושי נובע מהמפגש, בו הילדים רק משקפים לנו קשיים ומקומות שדורשים ריפוי ושהיו בנו מלכתחילה. הקשר הרגשי והמחויבות העמוקה לילדים גורם לזה לצוף. איך אפשר להתכונן לזה? איזה סיפור אחר היה עוזר?
אולי זו גם הכוונה של רון
הילדים רק מציפים את מה שהיה שם במילא
ועוד:
כל ניסיון למקם את עצמנו על המנעד ההורי הוא חלק מהבלבול ןלא מהתיקון
הקול בתוכי שנותן לי ציונים על ההורות שלי רק מרחיק אותי מהילד שלי ומעצמי
לא?
דפנה, כתבת יפה מאוד, ובלי קשר,- תודה על המחמאה המחממת ליבי. ככל שהילדים גדלים ויש עוד חזיתות נוספות, יותר קשה להיות לא קונפורמית, יש עוד מאוימים.
היי אורי, אני אוהבת את השם שלך.
חשבתי איך לענות כי בסך הכל הסכמתי איתך ואז קראתי פוסט יפה של מור אסאל ואני רוצה לצטט:
"שנית, מפני שההלקאה העצמית היא סוג של פרס ניחומים שהתרגלנו להשתמש בו ברגעים הקשים של העמידה מול עצמנו. הם כאילו אומרים: "אמנם נהגת שלא כראוי, אבל הי, לפחות את רואה את זה! וזה עושה אותך ממש בסדר! אם לא היית רואה – אז זה אומר שאת לא מפותחת. אבל כל את מלקה את עצמך, שיחקת אותה." וככה אני מתנהגת כמו בת 12 וכועסת על עצמי, וסביבי אנשים מעשנים וכועסים על עצמם, אוכלים יותר מדי וכועסים על עצמם, מדברים בתוקפנות וכועסים על עצמם.
אלא שההלקאה העצמית לא מקדמת לשום מקום: היא רק מורידה את רמת האנרגיה שלנו מטה-מטה, כמו שכל ביקורת עושה. היא לא מאפשרת לנו לאגור כוחות כדי לעשות שינוי – כל שינוי שהוא. היא מותירה אותנו חבולים ופצועים, כשירים פחות להתמודד מול האתגר שבתוכנו, מסתובבים בלופים אינסופיים בכלוב העכברים שבנינו לעצמנו."
http://mor-asael.co.il/2012/06/02/%D7%91%D7%AA-%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%99/
ורק אבהיר שנומרולוגיה קבלית לא מדברת אלי, זה הדברים שלפני.