ערב בגווני סגול כהה עם הילדה. למה סגול כהה? שום קשר ללהקה ההיא, אנחנו נוסעות ביחד במכונית, היא חגורה מאחוריי בכיסא שלה, וצללים בצבע הזה נעים חליפות על גופה. היא מוציאה משקפי שמש סגולים מהתיק הקטן של הגן ומרכיבה אותן: "אבל חושך נורא", אני צוחקת, "למה את צריכה משקפי שמש?".

קודם לנסיעה קראתי ברשת אשה זרה שמספרת לקהל חברים מקוונים על אונס שבוצע בה, בפירוט רגשי מעורר מחנק. רצף האסוסיאציות דהר בתוכי. לא מזמן נתקלתי ברשת באתר הזה, "בלתי שבירים", שגרם לי לסערה רגשית קשה, וכמעט סיים בפתאומיות את יום העבודה שלי, עד כדי כך. אני לא חושבת שנתקלתי ברשת באתר יותר מזעזע ופורץ הגנות. וכשנזכרתי בו בנסיעה הדפתי אותו מיד ממני, ושאלתי את הילדה שלי: "תגידי, אולי את רוצה ללמוד ג'ודו?". אבל היא כבר נרדמה.

ואז חשבתי שוב על ו'. היא הייתה חברה שלי בילדות, ממש מתחילת בית הספר היסודי. ברית לא מודעת של שתי ילדות דחויות באופן קיצוני, זוכרת אותה – ילדה ביישנית, מדברת בקול נמוך, בעלת שפת גוף של אחת שרוצה להיעלם.

לו' הייתה אחות גדולה, כבת עשרים או פחות שיצאה עם קרוב משפחה שלי. הוא היה אדם נאה אך גס בכל מובן ואי אפשר היה לחשוד בו שהוא איש שיחה או מחשבה.

מקץ זמן שיצאו יחד, הודיע הגס שהוא מתכוון להתחתן עם האחות, שהייתה לבת בית אצלנו, וכבשה את ליבי הצמא באופיה הנעים, רגישותה ורכותה, וכן, תשומת הלב שהעניקה לי. גם שאר בני המשפחה שמחו בה, והתכוננו לחתונה הזו בהתרגשות.

ערב אחד, כמה ימים לפני החתונה, הגיע האיש נסער וביקש לדבר עם הוריי. כשחזרו משיחתם למדתי מהם שהחתונה בוטלה, הוא החליט לבטלה ולהיפרד מבת הזוג. תוך כמה ימים שמעתי מאימי שהוא קיבל את ההחלטה לאחר שארוסתו התוודתה כי אביה אנס אותה.

אני זוכרת את עצמי בלילה ההוא בוכה אל הכרית שעות ארוכות, ואז ימים ולילות רבים, אבלה על אובדנה מחיינו של הבחורה הזו, שעמדה להינשא ולהיכנס למשפחתנו. עוד בטרם ידעתי על הנסיבות המחרידות ועל משמעות הביטול בעטיין, במעומעם אני זוכרת שאימי ניסתה לשכנעו ולהניאו מכך, אבל הוא לא התרצה. נדמה לי שעניין הבתולים היה מהותי לו, ושחש שדבק בה כתם. מובן שלא חלקתי עם אחותה את המידע הנורא שרבץ עלי שנים אחר כך, ולמרות הזכרון הגרוע שלי לא נמחה עד היום.

כמה שנים אחר כך, כשכבר חזרתי הביתה מהשנים בפנימיה, ונכנסתי לתיכון האזורי, חידשתי את הקשר עם ו', ושוב הפכנו לחברות נפש, חברות מוגבלת, אמנם, כי ו' הייתה אחת הילדות הסגורות והמופנמות שהכרתי. המכנה המשותף שליכד אותנו – תחושת אאוטסיידריות בחברה המנוכרת למי שבא ממשפחות לא מתפקדות, אהבה למוזיקה זהה, אלו לא הספיקו כדי לפענח את הצללים החידתיים שנשאה איתה, ואני זוכרת את השאלה חסרת המנוח שהציקה לי: גם לה הוא עשה את זה? האם זה נמשך? אני זוכרת שזה עינה ורדף אותי, אבל לא הייתי מסוגלת בשום פנים ואופן לרמוז לה שאני יודעת על הגיהנום שבו היא כנראה חיה, זה היה מצריך ממני כוחות שלא היו לי. הייתי בת 14, מבולבלת, רדופה בעצמי בטרגדיה משפחתית אחרת משלי, ומבועתת מפחד מול הפורצלניות השקופה של ו', העדינות שלה וחוסר הבטחון הבולט.

אני זוכרת אחר צהריים אחד, האב היה בבית ואנחנו הסתגרנו בחדר ושמענו מוזיקה, נכנסתי לשירותים ושמעתי אותו מזמזם לעצמו במטבח שגבל בחדר השירותים, זוכרת נחשול זעם אדיר גואה בי, רצון לרסק את הקיר. לא יכולתי.

הרבה שנים אחר כך נתקלתי בה במקרה. היא כבר הייתה נשואה ואם לשלושה בגיל הרך שילדה בהפרשים קטנים. בעלה היה מבוגר ממנה בשנים רבות, ואת מערכת היחסים מבוססת השליטה הטוטאלית שלו שראיתי ביניהם, לא יכולתי לסבול, ולכן הקשר גווע מיד. היא תמיד תהיה בתודעתי אחת מהנשים שלא היה לי הכוח להושיע.

12 תגובות

  1. כבר כמה שעות אני מנסה לנסח תגובה ולא מצליחה. רק בשנים האחרונות אני קולטת עד כמה נשיות היא הוויה (שוב נתקעתי בחיפוש אחר שם תואר מדוייק). בכל אופן עד כמה סבל נשי הוא אינהרנטי לתוך הנשיות. לא יודעת איך זה אצל גברים, אבל מה שאנחנו צריכות לעשות זה לחזק ככל יכולתנו את הדור הבא – גם הבנות שלנו, גם החברות שלהן, וגם החברות של הבנים שלנו. להחלים את המקום הטראומטי שישנו. אני לא יודעת אם יש מישהי שגדלה בלי נוכחות של טראומה שקשורה לנשיות בסביבתה הקרובה. המקרה של הנאנסת המרוקאית שהתאבדה כי אולצה להתחתן עם האנס שלה – אני מכירה גם נשים כאלה, מכאן. זה לא כל כך רחוק כמו שחושבים. צריך לעשות הכל כדי לפרק את החברה הפטריאכלית מנכסיה.

  2. תודה, אביבה, תמי ומירי.
    מירי, עזרת לי לעגן את המקרה בהקשר רחב שחיפשתי, וזה לא התנסח לי. המחשבות שעברו בי היו עגומות מאוד, וכללו הכללות לגבי הגבריות והאלימות שמקודדת בה, והרי אני מגדלת בן ויש לי בן זוג. אני לא באמת מאמינה בזה, ואני תוהה אם המניע לשכיחות הוא פטריארכליות, איך היא קשורה באלימות מינית. השאלה שלא מניחה לי היא איך לחזק את ביתי בלי לנטוע בה פחדים וטראומה, הרי ג'ודו זה בדיחה. לא רוצה להפוך אותה לחרדתית מידי ועדיין, אני חייבת לחזק אותה. לא יודעת איך.
    לגבי המקרה של הנאנסת המרוקאית, לא שמעתי על זה, זוועה, מאיפה זה מגיע?

  3. איך לחזק את הבת – אני מנסה לשחזר לאחור מה עשיתי – אז כן, חוג ספורטיבי כלשהו מגיל צעיר, כדי לחזק את הגוף ואת הבטחון ביכולות. אצלנו זה היה טניס ואחר כך כדורסל. במישור הפסיכולוגי – לא לרפות את ידיה. לעודד אותה להשכיל, כי יש עניין כזה בין בנות שאם את חכמה מדי בנים לא ירצו אותך. ללמד מגיל צעיר ששופינג ומותגים זה קישקוש, בזבוז זמן. כנ"ל לגבי טיפוח יתר – בזמן שבנות צעירות מתרגלות להתעסק באיך שהן נראות הן יכולות היו לחזק את עצמן במובנים אחרים, מועילים יותר. לא לעודד אותה להפגין יותר מדי קוקטיות, פלרטטנות. אם צריך – להצביע על אלמנטים כאלו אצל חברות שלה לכיתה ולשוחח מה המשמעות של זה. לדבר בנימה אסרטיבית, להפגין בטחון, לקחת אותה למקומות מעניינים שיעוררו את סקרנותה. לא לעודד התנהגות שבירה ונידפת, לא לתגמל אותה על התנהגות כזו. להסתכל איתה במבט ביקורתי על תכניות טלויזיה – אם יש מפגנים של חולשה נשית בסרטים שהיא רואה לדבר איתה על זה, לשאול איך היא הייתה נוהגת במקרה דומה. ללמד אותה לעמוד על שלה, גם כשהיא בדעת מיעוט. ללמד אותה לגבש דעה משלה ולהביע אותה. לא לפחד להתעמת מול סמכות – מורים וכו'. לא לעודד אותה להתבטלות עצמית, במיוחד לא בפני 'מלכת הכיתה'. אולי בטווח המיידי היא עלולה לספוג על התנהגות כזאת ולשלם מחיר, אבל בטווח הרחוק זה ישתלם לה. אה, ועוד משהו – ללמד אותה להיות רגישה לסביבתה ואם יש לידה חברה שמפגינה חולשה והתבטלות עצמית, לעודד את בתך לקחת את חברתה תחת חסותה ולחזק אותה, וכשהיא תבוא לחזק היא תצא מחוזקת בעצמה. אצלנו כל זה עבד, כולל הנכחה של המושג פמיניזם כבר מגיל צעיר. אם מכל אלו אני צריכה לבחור אלמנט אחד, שהוא הכי חשוב לדעתי – אז חשיבה ביקורתית. זה כלי מאד חשוב וצריך להתרגל לזה מגיל צעיר.

    בעניין המרוקאית והסערה שהפרשה חוללה ברחבי המדינה –
    http://www.mako.co.il/news-world/arab/Article-e754325b9421631018.htm&sCh=31750a2610f26110&pId=786102762

    אתמול ראיתי פרומו לסרט משגע, גם כן מרוקו, גם כן נשים – אבל כמה כוח ועוצמה
    http://www.lev.co.il/movies/movie.aspx?ItemId=592

  4. אני שמחה שחלק מזה אני עושה, בעניין חיזוק חברות וחינוך שלהן, זה מסובך מאוד, יש מאבקי כוח גם ככה

  5. אני הייתי כן מוסיפה הסברים מותאמים (לגיל) ומפורשים – איך להיזהר, לא ללכת עם מישהו לא מספיק מוכר, לספר על סם האונס, על שמירה עצמית. לספר שרוב המקרים מתרחשים במעגל המכרים ולאו דווקא זר ברחוב אבל גם זה.. בקיצור, כמו שמלמדים להיזהר בכביש או להיזהר מדברים אחרים באופן שגור, גם מזה. גם את הבנים יש מה ללמד.. להיזהר מקטטות וכו'. לא חושבת שזה מכניס לפחדים מיותרים. אני חושבת שתמימות וחוסר ידע יכולים להוות סיכון לא פחות מדברים אחרים כמו גם הורות לא מגינה מספיק.

  6. מצמרר ומוכר. אני חושבת שלכל אחד מאיתנו יש איזו נשמה שלא היה מספיק בשל כדי להושיע. התיקון מגיע אם הסיפור הזה מהווה עבורך גורם מניע להתערבות במקרים הבאים. אם לא, אז זה נשאר מעגל פתוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *