בעוד כחודשיים אהיה בת 43 (מי אמר שנהנים?), והשנים האחרונות ממחישות לי באופן חריף מידי עד כמה העשור הזה שנפתח בגיל 40 הוא מדרון חלקלק. לא מקרי שסרטים כמו "אמריקן ביוטי" ו"בדרך למטה", בו התובנה הקודרת נגלית לגיבורים בשכבת הגיל הזו, והם עושים הכל כדי להיחלץ מהכלוב. אני לא מנסה. זה יקר מידי.
אין שום חדש בתוגת ה40, היא טופלה בהרחבה גם בסדרות כמו "הבורגנים", למשל, ובכל זאת, על עצמי לדבר ידעתי, אני מנסה לשקף משהו מההכרה המותקפת שלי כשהיא מתמלאת בידיעה שככה זה, וזה עדיין טוב, כי יהיה רק יותר גרוע.
עבדים מודרנים: העבודה או למי שיש קריירה בגילאים האלו הופכת תובענית יותר, הפכפכה יותר, החרב על הצוואר חותכת חד ועמוק: יש כבר התחיבויות פיננסיות משמעותיות, שוק העבודה לא מת על סחורה בגילנו, כל העובדות הנדושות, וגם הזמן הפנוי ל"המציא את עצמך" נשאר לבלות עם בני השלושים ומשהו. נדמה שזה העשור האחרון שעוד אפשר – כמו בשיר של מאיר אריאל "לא קפצת עליה היום – נשארת מאחור".
להיות נהגת: הילדים גדלים, לרוב ההורים בגילאים שלנו יש ילדים ביסודי, אולי בגן. התלות שלהם אמנם פוחתת ברמה הפיסית-טכנית, אבל גדלה בצורות אחרות, ואני מתכוונת כמובן להסעות ומה שמסביב, לוגיסטיקת החוגים והחברים. בגילאים האלו העולם החברתי שלהם באופן נורמאלי, מעניין בהרבה מאיתנו ההורים. אבל עלינו לדאוג שהחיים החברתיים שלהם יעבדו כמו מכונת ייצור של חברה שמניותיה נוסקות: חלק. זה אומר הסעות לחברים ואיסוף, אירוח, הסעות ואיסוף לחוגים ותנועות הנוער ולסיכום לעבוד במשך רבים מאחה"צ של ימות השבוע כנהגת תורנית, מארחת, ולקינוח גם כסייעת בשיעורי הבית. וזה אחרי יום של משרה מלאה כמפרנסת משנית, כן? השחיקה לשני ההורים באורח חיים קדחתני כזה מגיעה בלי הפתעה כלל. סלאש שיעור מקרי הגירושין, אבל זה לפוסט אחר. מעט מאוד נותר לזמן אמיתי שבו מתקיימת אינטימיות ויצירתיות, הסד הכובל של השגרה מונע מהן להיכנס. נסו להתנגד? חבלי המציאות יכרכו יותר חזק על העור.
והיי לי אם ואחות: אז תחת כנפי קצת פחות צפוף? לא בהכרח. כי הנה בדלת עומדים הורינו המבוגרים, אוטוטו נזקקים לעזרה ותמיכה, בין פיזית או נפשית, ובין כלכלית, קשה להחליט מה מהם מאיים וכואב יותר. וזה עוד טרם הפיכתם בדרך כלל בשלב זה לסיעודיים, שלא נדע. נשאיר קצת כיף לעשור השישי.
אבל לפני שאתם טורקים לי את הפוסט בפנים על מנת דכאון גדושה מידי, אני אאזן קצת ואודה שיש לגיל גם יתרונות. אולי יתרון אחד מרכזי, שבו היחסים עם עצמך כבר פחות סוערים ומאני-דפרסיביים במהותם. את כבר יודעת מי את, אולי כדאי לדבר בגוף ראשון, הנדנדה הפנימית נעה לאט יותר, הרוחות החיצוניות ומזג האוויר פחות משפיעים עליה כבעבר. כבר לא תמליכי את עצמך בפנטזיות לתקווה הגדולה של מה שלא יהיה, ואולי גם לא תמצאי את הדימוי העצמי שלך מבלה בפח הזבל הגדול של האשליות.
נדמה לי שאני צריכה לכתוב מייל לרענן שקד עכשיו.
וואו, איך נהנתי לקרוא. כאילו לקחת את מחשבותיי וכתבת אותן פה…
ריקי,
כרגיל בכתיבה האישית שלך הצלחת לרגש. מאוד. עוד לא בן 40, אבל בהחלט במסלול המהיר לשם, ומרגיש חלק מהסתמינים מתהווים להם לאיטם ומצטברים לכדי החוויות שתיארת בצורה כ"כ מדויקת וחדה.
תודה רבה על השיתוף.
זה מעניין, אבל תראי, אני ילדתי קצת לפני שהייתי בגילך, והגיל עבר לידי כאילו כלום…הייתי עסוקה מדי ומאושרת מדי מכדי שהגיל בכלל ישנה משהו…מצד שני, כשהיא הייתה בת עשר…
אז יתכן שזה לא שייך – רק – לגיל הביולוגי אלא לגיל של הילדים שלנו? 🙂
אבל הפיסקה האחרונה שלך מדוייקת, השקט, הנוחות היחסית מול עצמך.
תודה, ורד, טל, חלי. טל, זה מחמם לב שאתה חושב ככה, וגם מעניין אותי איך זה שבצורת חיים שונה ממש גם אתה מרגיש ככה, כנראה אי אפשר לברוח מזה.
חלי, לדעתי זה כן קשור גם לגיל, גם הגוף מדבר אחרת, את יותר עייפה, אבל בהחלט כשיש לך תינוקת קטנה, זה מגן עלייך מהרבה דברים שהם בינך לבין עצמך, זו הישרדות.
ריקי, יש לך אולי במקרה המלצה למבצע בגרופאון על ערכת רובה ציד, בקבוק וויסקי ונייר מכתבים באריזת חיסכון?
סתם, אחלה פוסט.
כל מילה אמת צרופה. יש משהו נחמד במשבר גיל הארבעים (פלוס-מינוס), פתאום יש לך ליגיטימציה להצדיק התנהלות פרועה (עאלק) בפני הדור הצעיר, הדור המבוגר, ובעיקר בפני עצמנו.
זו לא מנת דיכאון, זו מנת ריאליזם…
לגבי ה-נהגת והמשימות הללו, אפשר לנסות להרגיע, לתת להם (לו) קצת ללכת ברגל לחברים וכאלה, להזכירך פעם לא היו מסיעים אותנו… בכלל גם לא היו יודעים היכן אנחנו
וכן, הפיסקה האחרונה יושבת טוב שם בסוף
וואו, כמה כיף עוד מצפה לי 🙁
לחיות זה קשה אבל מה האלטרנטיבה?
ואני בין היחידות שאין להן רישיון נהיגה. האם אני גוזרת על הבן שלי בידוד חברתי?
(לא בטוח בכלל אבל אם לא יהיה לי רישיון אז או שנהיה מאד ספורטיביים או שנפרנס יפה את התחבורה הציבורית והמוניות).
כתבת יפה.
כרגיל ריקי את מצליחה לגעת במקומות הנכוניםץ אולי כי אנחנו חולקות את אותו הגיל כמעט, ומצב משפחתי כמעט זהה. חברותי שילדיהם מבוגרים יותר נמצאות כבר בשלב אחר, אבל אנחנו עם הילדים הצעירים יותר- אכן עוסקות הרבה ב"בוכלטריה". מודה שסך הכל נהנית. שמחה שאני גרה במקום שלא דורש יותר מדי הסעות כי הכל במרחק הליכה ברגל (המשתלה)וזה מאד מקל בנושא הזה.
דווקא עכשיו מרגישה שהראש מתחיל לצאת מעל המים. הקטנה כבר בת שנתיים ואפשר לחזור קצת לחיות. לשבת עם בן הזוג במסעדה או אצל חברים ולא לרוץ אחרי הילדים, לישון לילה שלם זה עדיין חלום רחוק אבל מתקדמים, העבודה מעולה וסוף סוף אני מרגישה שחזרתי לעצמי. לי הג'ינגול האינסופי גורם לתחושה טובה של חיות. כנראה לא ממש צריכה שקט…
בקיצור זה כבר לא יהיה- אבל מקסים. תודה!
תודה רבה:)
מיכל, מסתבר שאנחנו שכנות.
ג'וליאנה, הסיבה היחידה שעשיתי רשיון, בגיל 33 אגב, היא הילדים. למי שיש סבלנות לתחבורה ציבורית, זה אפשרי, תלוי בלו"ז שלך.
שרון, אצלנו ההצעה ממש לא אפשרית, בית הספר מרחק 15 שעה נסיעה, וגם הפעילויות רחוקות יותר.
מרגש ויפה. גם אני שם ("קטנה" ממך בשנה). תודה על הכנות.
ריקי,
פעם ראשונה שאני נחשפת לבלוג שלך, שראיתי את האתר – וכל כך מצאתי את עצמי בביטוי אם אובדת, וכל כך דיבר אלי הפוסט הזה שלך. כאילו כתבת עלי, בשינויים מסויימים – יש לי 5 ילדים (בגילאים 2.5-9, ככה יצא ממש לא התכוונתי), ואני המפרנסת הראשית בבית. כך שהלחץ עצום, האחריות ענקית, אני עבד נרצע של מקום העבודה (בלי המשכרות שלי לא נוכל לשרוד כלכלית) ועבד נרצע של הבית – ההסעות, השידוכים למפגשי אחר הצהריים, וכל הלוגיסטיקה המטורפת הזו, לזכור לקנות חוברות לבית הספר, לזכור מי מסיים בי"ס/גן באיזו שעה, למי קבעתי איזה ביקור, איזה תור, איזה מפגש, לאיזו אמא הבטחתי לחזור ושכחתי, הלו"ז המשתנה של החוגים, המרפאה בעיסוק, הצופים…. ואני? לא בתוגת גיל הארבעים, אלא במשבר קולוסאלי. קורסת, שחוקה, עייפה, עובדת לא בשביל סיפוק אלא בשביל פרנסה, במשרה מלאה ותובענית, ומכדררת את הילדים וכל הצרכים שלהם 24 שעות 7 ימים בשבוע, ועוד לא דיברנו על הכביסות, הבישולים והבית שממש לא דואג לעצמו. את היתרונות של הגיל טרם מצאתי, אולי כי אין לי זמן לנשום…
מירי, תודה על התגובה, נגעת לליבי וצרבת. משהו חייב להשתנות.
ריקי,
תודה לך על המילים המדהימות, הצלחת לבטא כל כך יפה את מה שחונק אותי מבפנים בשנתיים שלוש האחרונות:
הסד הכובל של השיגרה…
חבלי המציאות המתהדקים על העור….
זה כל כך משקף את מצבי – אני מדמה את עצמי לעכבר לכוד במלכודת דבק שבעצם עשוייה מדבש… לכאורה – תפקיד בכיר וקריירה מדהימה, בבית 5 ילדים מתוקים להפליא, אבל בעצם אני תקועה שם בין כל המתיקות הזו, ללא יכולת לזוז סנטימטר ימינה או שמאלה, וכל המתוק הזה הופך עבורי – למלכודת אחת גדולה. הלכתי לאיבוד לעצמי.
אכן – משהו חייב להשתנות! הלוואי וידעתי מה ואיך צריך לעשות כדי להתחיל את השינוי הזה…
בחודש הבא אני בת 42.
אכן תוגת ה-40.
מירי
אולי בתוך כל הקדחת הזו אין לך אפילו טיפת מקום לעצמך. אני בעד טיפול, לאוו דווקא פסיכולוגי מסורתי, ואם צריך לראות פחות את הילדים ולקחת עזרה, ואפילו לעשות משהו שקשור לגוף נפש.
מקסים 🙂