הערב הגיעו הוריי לביקור הדלקת נרות. גם אחותי הייתה אמורה לבוא עם שני ילדיה, אולם ביטלה בצהריים בנימוק של מחלה פתאומית. הוריי, שהתרגלו לביטולים השכיחים האלו, הגיבו כל אחד בדרכו, אימי בשתיקה כנועה, אבי במשפט מלא עלבון וסרקאזם. כשהתקשרה, מיד עם הגיעם, אמר לה "עם בריאות לא משחקים, העיקר שתהיי בריאה ועוד ניפגש מתישהו כשיתאפשר, תמיד הרי קורה משהו ולא מתאפשר". שאלתי את עצמי מתי אבא שלי פיתח אירוניה מרה כזו, ואין לי תשובה טובה.
זה די מגונה לשבת מול הוריך העייפים מתלאות החיים ולחשוב על הדרך שבה תשאבי מהם את הסיפור שחסר לך כדי לכתוב אותו. הייתה לי פעם חברה שטענה שלחיות עם סופר זה כמו להתחבק עם כייס. מעולם לא הייתה להם בעיה להיזכר, גם כי השאלות שלי נגעו רק לקצה הקרחון של העבר הדרמטי של המשפחה הזו, וגם כי לאבי אין בעיה לשכתב לעתים קלות את ההיסטוריה. על הזיכרון של אימי, שהוקהה בשנים רבות של תרופות פסיכיאטריות וגם מכות חשמל בעבר הרחוק – דווקא אפשר להסתמך, למרות נטייתה למלודרמה.
ואז הגיע אותו רגע בו שאלתי מי גר בבית שלנו, ההוא. במושב. "אף אחד" הכריזה אימי בנימת ניצחון אור ניצת בעיניה הכבויות תדיר, "עומד ריק כבר שנים, קנה אותו איזה צרפתי שנסע והשאיר אותו ככה, שומם, בית מת".
אבי הנהן.
"בוא נפלוש לשם", הצעתי לו בהתרסה, הוא עצם את עיניו במין מבע מבטל, הבין היטב את השובבות העוקצנית בהצעה.
המשכתי בהתגרות "אין לך אומץ. הוא ריק, בוא ניכנס אליו".
"מה יש לי שם, בבית הזו כל כל הזמן היה קור כזה, את יודעת כמה הייתי חולה שם מהקור? היה בתקופה כזו מינוס שמונה מעלות לפנות בוקר, הקרה הזו בבוקר עשתה אותי כל הזמן חולה". הקור הזה, נכון, צף בזיכרון, הקרה האלימה שהטיל השחר, ללא רחמים. אחר כך נזכר בחצילים, אלו שגידל במקום התותים שהיו לו עם שותף ערבי והכניסו הון כסף נאה, אבל החצילים היו בשיאם – 7 שקלים מחירם היה, והם שתלו, ואז באה הקרה הגדולה "וכולם נהיו אבנים".
הבית שספוג בסיפורי הילדות שלי ובסיפור של הוריי שאיבדו אותו לבסוף, הבית עם התקרות הגבוהות עומד ריק ושומם כבר כמה שנים, אם כן. אחרי שקנה אותו מאיתנו האדם שמכר אותו לצרפתי, הוא שיפץ אותו ופתח את הקומה השנייה, לפי אבי, זו שמעולם לא היה כסף להשמיש, והוסיף ויטרינות זכוכית ושפריץ חדש, במקום השפריץ הגס שתיעבתי והתביישתי בו.
אבא עשה שם סיבוב לפני שנה שנתיים, כך סיפר, הבית לא דומה למה שהיה בעת שגרנו בו אחרי השיפור, הוא אינו זוכר אם יש לו גינה מטופחת, אותה לא הצליח להקים מעולם בעצמו.
רשום יפה
אולי לצלם אותו לפרטיו, גם אם שונה קצת, הכל, כולל החצר והכל, אולי את זה את חייבת לעצמך, בפעם האחרונה. מעבר לכך, כנה, רהוט, מורכב ומדמם כאן אצלך, כרגיל.
תודה רבה. כן – שרון, מיד חשבתי על זה. נורא חבל לי שאין תמונות שלו מאז.
אוי , ריקי, איך את כותבת.
רק שלא תחדלי.
שרון – קראת את "הומו פאבר" של מקס פריש? יש שם (ולא רק שם) דיון מעניין מאוד על תיעוד בצילום. זה מתחבא בתוך הספר, שהוא נהדר גם בלי קשר, ושואל שאלות על מה נשאר לנו בזיכרון ומה אנחנו זוכרים רק דרך התמונה, וכמה אנחנו מפספסים כשאנחנו מתעדים במקום לחיות דברים.
וריקי – נדמה לי שכדי לכתוב את לא צריכה את הסיפור האמיתי. יש לך את המצרכים, את יכולה להמציא מפה והלאה.
ריקי- זה בדיוק, שמצטערים אחר כך, שאין תיעוד. אולי גם איך שהוא עכשיו, אפילו החצר או הדרך, יכול להעביר לך משהו.
דפנה- תודה, יש לי את הספר, לפני המון שנים קנו לי אותו, לא קראתי עדיין, אבל עכשיו גרמת למוטיבציה…
תודה, דפנה ועידית. כרגיל, דפנה, כל מה שאמציא לא יתקרב למציאות ואולי טוב שכך.
ריקי יקרה, הכותרת "בוא נפלוש לשם" מראה גם על ההשתוקקות לפלוש לבית הפנימי, לזכרון, מעבר לחומות ולשכבות שהצטברו עם הזמן
ואת עושה את זה בטקסט החוצב את דרכו לשם בנחישות
מסקרן לקרוא עוד
איריסיה – בדיוק מה שהתכוונתי.
תודה
היי ריקי
רק לי מפריע שאת חושפת כך את הורייך ואת סיפור חייהם בפני כולם?
ענין של גישה כניראה.
הפריע לי מאוד גם איך שסרנה חשף את אימו המזדקנת.
אין לך בעיה עם זה?
ביקשת את רשותם?
אשמח לשמוע את גישתך,באמת.
מי יודע ,אולי אשנה דעתי.
על כל מיקרה אוהבת לקרוא אותך ומאחלת לך שהחיפושים והחזרה לעבר הכאוב ירפאו.
חג שמח
אני
כמו שכתבתי – לחיות עם כותב זה עניין שיש בו סיכון מסוים שהוא יעשה שימוש בחומרים מחייך, לטוב ולרע. אימי די מבסוטית בדרך כלל, למעט פעם אחת שקצת נעכרה אבל סלחה, ואבי אדיש לכך.
הכל תלוי באיך ומה מסננים לטעמי, ברור שדברים מסוימים לא יפורסמו.
ריקי – ראיינתי לא מזמן את ליונל שרייבר (הכתבה בידיעות של שישי האחרון) והיא אמרה שהיא אפילו לא עשתה תחקיר לספר על קווין, כדי שהמציאות לא תתערב לה בסיפור. שהדמויות יהיו בשליטתה…
דפנה, פספסתי, לא קונה ידיעות, יש לך סרוק? מאוד אשמח לקרוא.
האיש שאוהב אותי אמר שאני עושה רדוקציה לכתיבה כשאני מאשרת את המטאפורות שלי בתגובות.
אעלה לבלוג מחר את הראיון. ואני לא בטוחה שהבנתי למה האיש התכוון.
הצעתי (הצנועה) היא ללכת לבקר שם בלי מצלמה.
מחברת ועט וזהו.
את כמו סיינפלד אבל הפוך. כאילו לא קורה כלום – אחות לא מגיעה לאירוע משפחתי קטן של הדלקת נר, הורים באים לבקר, שיחה כביכול שטחית על העבר המשותף – ובכל זאת זה כל כך חי וכואב.
לא מסכימה לגבי הרדוקציה. בעידן שלנו היכולת לבדוק למה התכוון המשורר, לשבור את הגבולות בין הכותב לקורא כל כך זמינה ופשוטה, נכון שזה שונה מאוד ממה שהיה פעם, אבל למה לא לנצל את זה.
הראיון עם שרייבר מעניין גם מזוויות אחרות: http://thedaphna.wordpress.com/2011/12/26/%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%9B%D7%9F-%D7%A9%D7%94%D7%91%D7%9F-%D7%A9%D7%9C%D7%9A-%D7%99%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%97-%D7%9C%D7%90-%D7%A0%D7%9B%D7%9C%D7%9C-%D7%91%D7%A8%D7%A9%D7%99%D7%9E/
ריקי יקרה כתבת יפה. הפוסט הזה וגם קודמו מדברים לי עם "קול צעדינו"של רונית מטלון שבטח קראת. לילה טוב