זה נוהג מאוד ותיק, הרגל ממש, בשבילי, לצאת לבד. מאז שהגעתי לעיר הזו, בגלגולים שונים ומשונים שלי בה, לשבת בבתי קפה, מסעדות, בעבר גם ברים, ואפילו ללכת להופעות, אול-ביי-מיי-סלף. היטב ידוע לי כי זה נחשב נוהג תמהוני. עם השנים את לומדת לאמץ את המוזרויות שלך, לתת להן בית חם, להסכין עם האפשרות שהן יחזקו את התמונה החלקית שמתקבלת עלייך בקרב זרים, למה לבד? התשובה היא שאני באמת לא יודעת, ובאופן מעציב, לאחרונה שמתי לב בהופעות, אני מרגישה פחות ופחות נוח עם התגובות המדומיינות של זרים למנהג הזה שלי. אני מכילה את סימני השאלה, המבוכה והחביבות המעושה של נותני שרות ומקבליו, משתדלת להיעלם לתוך בגדים כהים שאין בהם כל דרמה, סתם פונקציונליות, מסלקת כל סימנים של בולטות, אבל התחושה היא שבכל זאת נוכחת מאוד, מידי, בלבדיות הזו, ככה זה בזמן האחרון. מובן שאני יוצאת גם איתו, שלא מחבב את המוזיקה שאני עורגת לה, ופה ושם עם חברות שחולקות טעם דומה, אבל מתקשה להיגמל מהצורך להגיח לבד למקומות האלו שיש בהם בשבילי כמה סיבות לחיות.
אבל מאחורי כל 'לא יודעת', אמר הפסיכולוג, יש תשובה. נדמה לי שאני מקיימת את המסעות האלו כדי לא לפחד מזה, אפילו כדי לטבוע בזה, בווליום העצום שיש ללבדיות בהם. קשה לי למקם את המבט החוצה בהם, רק לעתים רחוקות אני רואה בהם סיפורים ואנשים, ולא רק בגלל האייפון הכמעט חדש הזה. גם לפניו הייתי במין טריפ פרטי מאוד, טקס שביני לבין המוזיקה, ביני לבין האוכל, ביני לבין הספר שאני לוקחת לקפה. דווקא בהופעות בהן ריטואל הרוקנרול היצרי מבקש שיחה שמפרקת את המתח הזה, אני כולאת את זה פנימה.
במחיצה אחרת מחכים החיים, הילדים, המחויבויות. בחלל הזה אני בלתי חדירה לכל אלו. אבל פה ושם מסתנן זוג עיניים, כאלו ששואלות, אבל למה?
כל כך הרבה הופעות ראיתי לבד, בחיי, כל כך הרבה נסיעות בחו"ל עשיתי לבד בחיי, בתי מלון, שיטוטים בפארקים ובמוזיאונים, שינה לבד בחדרים בערים זרות, שדות תעופה ….
יש משהו שממלא אותך בעוצמה, להיות לבד (בניגוד ל"בודד") בתוך העולם האחר, שרחוק מהיום יום שלך
ואהבתי את המשפט שלך "בחלל הזה אני בלתי חדירה". יפה. ומדויק
תודה רבה בועז!
מאוד אוהב ומאוד צריך את הלבד. עם כל החוסר מושלמות שלו. כשאתה בוגר ויש לך ילדים אז זה נותן גב כלשהו, תמיכה כזו, כאילו גיבוי מאחור, שיש משמעות, ומותר לך להיות לבד ולהרגיש לבדך את הכל בעוצמות וגם בשקט. שלך. הלבד מצויין במיוחד על רקע הגיבוי הזה שמאחור, אתה לבד, אבל לא כל הזמן, אתה צריך את זה, אבל לא רק את זה. פוסט יפה. ותזכרי שיש הרבה נשים ואנשים שלא יכולים עם הלבד הזה או פחות צריכים אותו. גם הלבד זו התמודדות כלשהי, לי היא קלה יחסית, לנו.
הכי אני אוהבת יומיות וראשונות לבד, עדיף ברצף. עונג.
גם אני! את לא לבד 🙂
בחו"ל לא שואלים למה.
למה לשאול? אולי הקומפלקס אצל אלה ששואלים. למה לא לבד? מדוע הפחד מהלבד?
לדעת ליהנות מהלבד זו תכונה טובה.אולי עצמאות, נקרא לזה. וגם אני שייכת לאלה שזקוקים גם ללבד.
זה גם כבר לא נראה כל כך תמהוני לראות אנשים לבד במקומות בילוי. יש יותר ויותר מאנשים כמונו.
אין סיבה גם לוותר על בילוי רק כי לא מצאת לו פרטנרים.
נהניתי לקרוא
תודה רבה על התגובות. שרון, אני מסכימה שקל להרגיש ככה כשאת יודעת שמחכים לך בבית, ולא כשהבית ריק. ג'וליאנה, תודה, טוב לראות אותך פה. אני דווקא לא רואה מיליוני אנשים לבד, במקומות האלו, אני רואה מבטים שאני מפרשת כתמיהה או רחמים רחמנא ליצלן. חייבת להתוודות שלפעמים אני אפילו לא מנסה להזמין פרטנרית לבילוי, מראש הולכת על הלבד.
לא מליוני אנשים אבל יש פה ושם.
וכמוש את אמרת אולי מדובר בפרשנות שלך לגבי מהות המבטים. אני למשל אוהבת להסתכל על אנשים או אפילו לבהות.
אגב טיילתי בחו"ל לבד וגם עם שותפים ובהרבה מובנים היה לי יותר נעים לבד כי יכולתי להחליט מה לעשות, לאן ללכת והלבד גם זימן לי יותר מפגשים עם המקומיים.
באמת שלא מבין את השאלה הזו, "למה?" – התשובה הפשוטה היא, כמובן, "למה לא?"
ובאמת, למה לא? מי אמר שחייבים כל הזמן להיות יחד, לעשות יחד. לא רק בענייני זוגיות, בכלל. אני חושב שאחת הסיבות שבגללן נהנתי כל כך לגדול בעיר, וכל כך חשוב לי להמשיך לגור בעיר, היא שבעיר נורא קל להיות לבד. במקום שבו לא מכירים אותך כולם, במקום שבו אפשר לטייל באלף פינות ולהעלם לאלף שולחנות בתי קפה לכמה שעות. זו תחושה נפלאה, לפחות עבורי, להיות מסוגל לשבת איפשהו, לבד, עם המוזיקה שלי, הספר שלי, המחברת שלי.
אחרי הכל, אותם האנשים ששואלים למה לבד, שואלים את זה מתוך הנחה שאנשים רוצים לבלות זמן עם אנשים שהם אוהבים, אנשים שמעניינים אותם, הם רוצים לחלוק איתם את הזמן שלהם, את המחשבות שלהם. ובכן, אני אוהב את עצמי (רוב הזמן), אני מעניין את עצמי (רוב הזמן) ואני נהנה לבלות עם עצמי. והדרך היחידה באמת לבלות עם עצמך, היא לעשות את זה לבד.
ובאמת חשוב להבדיל בין "לבד" לבין "בודד". אף אחד עוד לא מת מקצת לבד.
ג'וליאנה, אויש, חבל שלא התייחסתי לכך שנסעתי כבר לבד לחו"ל והיה פשוט פנטסטי, לברלין, זו כנראה הנסיעה הטובה שלי ואכן לא הרגשתי יוצאת דופן. ערן, יפה כתבת.
אהבתי את הפוסט ובמיוחד את התגובות. לבד בחו׳ל באמת לא דוחה אנשים כמו לבד במולדת. אני אישית, עדיין נבוכה ולא קולית מספיק ללכת לקולנוע או למסעדה לבד, אני חושבת שצריך אומץ או אדישות כללית בשביל זה. או להיות באמת לבד. בכל מקרה, זה מצב תמיד מעורר השראה.