גבירותיי ורבותיי, זו פארסה, מדורת הבלים. והפעם – מצחיק ועצוב – אני חלק מזה. הכל התחיל אתמול בבוקר, כשהגבתי לבר רפאלי בטוויטר, הרשת החברתית שאני משחיתה בה שעות רבות מכפי שאני מוכנה להודות, אחרי שכתבה בהקשר לחוק החדש: "כשקראתי את המאמרים על חוק לשון הרע ראיתי סימני דולרים במקום אותיות. היתכן!?", ומיד הוסיפה: "ובכל זאת חצויה לגבי החוק. אפשר שיהיה רק לגבי רכילות? פליז". המענה שלי היה עוקצני: "ממה בנית קריירה אם לא מרכילות, צבועה?". להפתעתי היא ענתה לי (שלא כהרגלה בטוויטר) תוך מספר דקות, תגובה שהפכה תוך דקות לקלאסיקת רשת "מעבודה קשה, טיפשה". תוך זמן קצר במיוחד התפתחו הדברים הבאים: אייטם בדה מרקר שהתנוסס בעמוד הראשי מעל הכותרת, כמובן עם תמונתה של דוגמנית העל, כותרת ראשית באתר גלובס, כן, גלובס, עיתון כלכלי מוביל, אייטמים ברכילות של וואלה, YNET, Mako, בישראל היום, ובפייסבוק של עכבר העיר. ואז גילו את הסקופ בערוצי הטלוויזיה, ולהשתאותי העצומה הוזמנתי להתראיין על כך ב"לילה כלכלי" בערוץ 10 (השבתי בשלילה) וסיפרו לי שדיווחו על כך בחדשות 10, אייטם בגיא פינס היה כבר צפוי, ואפילו בינשופים האנינה החליטו להמחיז את הציוצים בהגשת דרור פויר ולירון תאני.
ולכל אורך היום זמזמה לי בראש המחשבה, תגידו, ה ש ת ג ע ת ם? אני לא מתחסדת, וגם לא צבועה: נעים כשכותבים את השם שלך, ובהתחלה כל זה היה מבדר מאוד, כי בשורה התחתונה, התגובה של בר הצחיקה אותי, ואם כבר חוק לשון הרע, אשמח להגן על זכותה הלגיטימית מול מחוקקים עלובים להגיב כך. כפי שכתב אתמול ידידי גל מור, בבלוג המעולה חורים ברשת, מדובר בהבעת דעה, והגיע הזמן להעמיד דברים בפרופורציות עם ההתלהמות בנושא לשון הרע. אבל לא הפסיק להציק לי, איך המציאות התעוותה ככה, שהזווית לטיפול באישור התיקון לחוק לשון הרע, זה שממיט סכנה עצומה לחופש העיתונות, נבחר הגג הקוריוזי הזה לכותרת ראשית.
תראו, אני עצמי מתפרנסת מעיתונות שעושה שימוש בסלבז להעצמת הכניסות ומכאן מפיקה את לחמה. בסלונה יש רכילות שמוגשת מאתר Eonline, וסיקור במינונים סבירים של שמות, גם בר רפאלי. אפשר להבין את מדורי הרכילות, שמסקרים כל צעד של רפאלי, אני רואה בעצמי איך שמה מוסיף לרייטינג, אפרופו צביעות, והיא על שלל השערוריות שהיא מעורבת בהן, הפכה כבר למעין אייקון בתרבות הישראלית. יותר קשה לי להבין מהדורות חדשות ועיתונות כלכלית שמשחקות במשחק המרדד והמסוכן, הגשת הנושא הדרמטי כל כך עבורינו בפריזמה כזו.
יש רובד שלם של משמעות ודיון בתוך התקרית הזו: רפאלי אכן מינפה את מעמדה כדוגמנית על גם בעזרת צהובונים ומדורי רכילות, וסיקור חייה האישיים, לצד זה שהיא אכן אשה יפה מאוד שעובדת קשה. גם אמא שלה כנראה לא סגרה בפניהם את הדלת (לכאורה!). היא מתפרנסת בעזרת תאגידים עתירי ממון שגם אותם משרת היטב האיום החדש על העיתונאים, כבילת היד המתחקרת, נניח בנושא תנאי העסקת העובדים בסין. כמו שהעירו רבים, הרכילות היא נושא שולי בהשלכות של החוק החדש, אבל לחייה של רפאלי היא רלבנטית מאוד. אני מודעת היטב לעובדה שעל הדוגמנית הופיעו אייטמים מרושעים, חלקם מן הסתם לא בדוקים ולא נכונים. חבל שאין לה עצמה את המודעות לראות את העסקה שהיא מתנהלת בה, של התן וקח, במקום תלונות כוללניות ומשמיצות, הייתי ממליצה לה לגייס קצת הומור עצמי.
בקומות נוספות של רובד הדיון אפשר להביט בייצוג המציאות המוגבר באופן קריקטורי של הביטוי הסלבי ברשתות חברתיות, כבר לא צריך לראיין סלב, לתחקר על חייו, מספיק לשתות את ציוציו. שיחה עם רכילאי מ"ישראל היום", הבהירה לי שהעניין היה כאן מיוחד משום שרפאלי לא אדם שמרבה לשחרר את לשונו, להגיב לעיתונאים או לעם ובפרט להיתפס בביטוי בוטה כזה. נראה שגרמתי לנסיכה עם הגינונים האמריקאים המתקתקים לא להתאפק, ולחשוף נקודה רגישה כנראה באופן מלא חימה ואותנטי. תמיד עדיפה אותנטיות.
ולבסוף, נדהמתי מצבא המעריצים המסור של בר בטוויטר, מכל רחבי הגלובוס. אלו טרחו לגדף אותי בברכות בעברית ובאנגלית כמו "זונה מכוערת", "קנאית מסריחה", ולספק לי פנטזיה כאילו הייתי איזה אחת שהעזה לתקוף את ג’סטין ביבר. גאווה למדינה.
מרוב דיבורים על דיבה, פלילים, הסתה וכדמ', נשכח קצת הצורך בדבר הבסיסי שנקרא נימוס.
ונימוס זה מה שהיה חסר בתגובה שלך לבר רפאלי.
מתבקש נוהל מבוגר אחראי.
לא נעים לומר אבל את התחלת. התגובה שלך לרפאלי היתה מרושעת. מעבר לזה, רפאלי כפי שכתבת היא אישה שעובדת קשה מאוד ומצליחה מאוד. בסך הכל כל הכבוד לה. זכותו של אדם, גם סלב שנבנה מרכילות לקטר על החיטוט האינסופי בחייו. זה מעיק. גם על סלבס.
ההיתממות שלך פשוט לא תיאמן. או שאת באמת טפשה או שאת בהכחשה עצומה.
את באמת לא מבינה עד כמה משפיל זה שמישהו מכנה אותך צבוע בראש חוצות?
איך היית מרגישה את אם סתם כך לאור היום מישהו שאינך מכירה כלל, אבל יש לו רשת חברתית עניפה, היה מכנה אותך צבועה?
ארשה לעצמי לענות במקומך: היית רותחת, נפגעת, מושפלת.
מרשה לעצמי לדמיין שאין סיכוי שהיית מגיבה תגובה שקטה יחסית כמו לכנות את הכותב "טיפש" ולפתור אותו בחוסר מחשבה. היית מניחה שהוא רע לב, חסר נימוס, חצוף ותוחב את אפו לעניינים לא לו.
היית כותבת על זה פוסט נעלב, שלא היה זוכה לחשיפה.
והנה את, שהתחלת הכל בעלבון גדול, בשפה של ילדות בכיתה ד', קופצת חזרה לעמדה המלומדת של מנתחת תופעות תרבותיות, ומשם מתסכלת, כולך תום ואינטלקט, על השריפה הזו, ותוהה מאין ואיך התחילה.
רק משום שבר רפאלי היא פרסונה ציבורית אינך יכולה להניח שהיא לא נפגעת או נעלבת כשמישהו מכנה אותה בשמות ומעליב בה בציבור.
כמו שכתבו המגיבים מעלי, את היא זו שחרגה מהתנהלות נורמטיבית ומכבדת.
לא תמיד הצד השני של צביעות הוא כנות. יש דברים שאפשר לומר על אדם מאחורי גבו אבל כשאומרים אותם בפניו זה לא הופך אותך ללא צבועה. זה הופך אותך ללא בסדר.
אלי שלום. אני מאמינה גדולה בנימוס, אבל לעתים יש צורך באגרסיביות על מנת לשחרר משהו אותנטי, אמיתי, מהימן מאנשים חזקים כמו רפאלי. זה לא היה מחושב, אבל זה מה שיצא ואין לי בעיה עם זה. זכותה אגב להגיב לי ככה.
רונית, לא הייתי משתוללת אם מישהו היה מכנה אותי צבועה, לכל היותר הייתי שואלת את עצמי אם יש משהו בדבר או מתווכחת איתו, יפה שאת כה מגינה על בר רפאלי, אבל המניעים שלך לתקוף אותי אישיים, חדלי.