רוח הרפאים של הבלוג כותבת את הפוסט הזה הערב.
בזמן האחרון שבה ותוקפת אותי התובנה שהמחיר שאני משלמת כדי להוכיח לעולם ולעצמי בנוגע לתו התקן הנורמטיבי, מגוחך ככל שזה יישמע, גבוה מידי לבריאות שלי.
הבעיה היא שאני במלכודת שבניתי לעצמי. מרוב מאמץ להתאקלם לתוך השבלונה, נמחקו לי הפנים. אולי זה עודף ימים בחיק הקונפורמיות המשפחתית שמפיקים ממני את הקול הזה המתקרבן, אבל אני כבר לא בטוחה שאני עדיין קיימת.
נדמה לי שאף פעם לא הפסקתי להיאבק להוכיח שאני לא אמא שלי, גם אם העמדתי פנים שזה מזמן מאחוריי וההפרדה היא כשל שתי גלקסיות מנותקות. וזה לא רק הצל הענק שלה אלא גם ההסטוריה שבה המוזרה תמיד נדבקה אלי, התגית הקבועה שלי. הנה, אני בת 42, נפטרתי ממנה חיצונית, אבל בתוכי היא מייבבת. כמו בדפים בספר אני מדפדפת בה, היא הולכת ודוהה. שמיכות התפקוד, הן יהרגו אותה.
סיטואציות שונות במפגש שלי עם אנשים חדשים ואקראיים משקפות לי יותר מכל את השאלה, יופי, הצלחת, מרוצה? כולם מאמינים וזו באמת האמת החדשה, הגעת לארץ הקונפורמיות והשארת את איברייך בהפקדה במקום לא נודע. כולם קונים את הסרק הזה שאת מוכרת, הבלי יום יום, רהיטי המציאות והסעות קבועות, המשכורת בבנק. טוב לך?
בסוף הבנתי למה מת הבלוג הזה.
ריקי, אין ריקי אחת ואי אפשר לצפות לאחידות. זה לא פס ייצור תעשייתי שמנפיק מוצרים בתקן אחיד, אנחנו. האדם הוא יצור רב-גוני ומשתנה ומלא גחמות. אם ניקח את תופעת הפיצול אישיות כמטפורה קיצונית, אני חושבת שההבדל בין חולה לבין בריא נעוץ בעובדה שהאדם החולה לא מודע לפיצול, אצלו כל פיצול הוא אישיות בפני עצמה, ואילו אצל האדם הבריא מתבצעת אינטגרציה של כל הרכיבים האנושיים לכלל שלם אחד, אפילו מסוכסך, אבל שלם. והכתיבה, כשאצלי היא נעלמת, סימן שאני בתקופה של אינקובציה. לגבי ההצלחה, אני לא מבינה את הכאב. היית מעדיפה לא להצליח? ריקי שמצליחה מקצועית היא עוד ריקי אחת במכלול הריקי-יות שמהן את מורכבת. ככה פשוט.
תודה. הכאב מגיע מכך שאחת מעלימה את האחרת אם לשאול מהדימוי שלך שאני מקבלת. לגבי הצלחה זה נכתב על סיטואציה שבה אין אותנטיות, ואני מרגישה שאני משחקת בכוח משחק, לאוו דווקא בעבודה, של התאמה לסביבה.
זה לא קול מתקרבן, ריקי, זה קול שמודה בגלוי במה שרוב החברה לא מעזה אפילו לחשוב בשקט, בלב, כי אחרת ימות להם הרבה יותר מבלוג.
קשה להיפטר מהקול של האם, אולי גם בלתי אפשרי. אני בת 52, אמי בת 86, ואני לא מצליחה להיפטר מהקול שלה. אני שונה ממנה לחלוטין, תפיסת עולמי ודרך חיי שונות לחלוטין, והבכיינות הגלותית המסכנית שלה מעוררת בי פחדים איומים שמא אהיה דומה לה. כנראה שזו קללה.
מבינה אותך כי איך לומר, באתי מאותו מקום. במאמץ להיות נורמלית גם התחתנתי עם איש מאד קונפורמי וכל זה. אני מרגישה פחות מוצלחת ממך אבל למרבה הפלא, לא יותר טוב. נדמה לי שאם רוצים לעשות עבודה עמוקה צריך למצוא מטפל טוב. אני חושבת שקשה לגמרי לבד לעשות שינוי של להפריד אבל גם למצוא את עצמי. אני חושבת גם, שלפעמים דברים בי או בחוץ שמזכירים את אמא והם נראים כאילו הם שלה אבל הם לאו דווקא שלה.. זה כמו פלאשבקים של טראומה, שעולים בגלל גירויים מבחוץ או מבפנים שבכלל לא קשורים לטראומה.. אבל מעלים אותה, כי זו טבעה.
חושבת שעצות יכולות לעזור אבל רק אם במקרה הן מתאימות, כלומר אני מתכוונת שזה בדרך כלל יותר מורכב, עצות לפעמים רק עוקפות בעיה, נראה לי.
חוץ מזה אם לא קראת, אני ממליצה מאוד על "מילים כדי לומר זאת", הסופרת מתארת תהליך של פסיכואנליזה שעברה ובעזרתה החלימה ממחלת נפש וגם מאמה. הספר מדהים. הלוואי שיכולתי לעשות פסיכואנליזה.
תודה.
דפנה, מגבר לא הייתי מקבלת תגובה כזו.
יודית, זהו, זה מתגנב בערמומיות גם אם ריצפת וריהטת וסילקת וטאטאת. והמחלה היא רק תירוץ, עולם מקביל שאפשר לברוח אליו.
יעל, אני מסכימה, זה כרגע לא אפשרי אבל הייתי רוצה מאוד למצוא מטפלת טובה. אני אחפש את הספר, מתאים לי בתקופה הזו.
שני שירים,
לפי הסדר:
http://www.youtube.com/watch?v=IXDNQMaUYA0
http://www.youtube.com/watch?v=67yKrcy155A
מהיכרות קריאה איתך – זו התלונה הקבועה שלך שרק מחליפה פנים: את לא במקום הנכון, בתפקיד הנכון, ברגש הנכון, באני הנכון. ומה אם במקרה ייסגר הפער הזה, האם עדיין תהיי את? האם תכירי את עצמך? אני מדברת עלייך אבל חושבת על עצמי, אף שאנחנו שונות. את חרדת הנורמטיביות אני מכירה יותר מאשר את פחד השיגעון. אני היא זאת שכועסת, שמתנגדת, שעושה דווקא. זה חלק עמוק מהזהות שלי, אבל לאחרונה אני מוציאה ובודקת גם אותו. כי הפחד הכי גדול שלי זה להיות תקועה. האם אני אהיה אני בלעדיו? מה אני אהיה בלעדיו? ומה את תהיי בלי הפער המחליף צבעים שלך? אולי אני מדברת רק על עצמי, אבל נראה לי שאי אפשר לזוז מהפער הזה (לכל כיוון שהוא, לנורמטיביות, לאותנטיות, לשיגעון) בלי לענות על השאלה.
(ובאשר להורים, אני קצת מתמהמהת עם ההמשך של בנות הדרקון, אבל אני יודעת שאסיים את הטרילוגיה כי אני חייבת את זה לנועה, לשחרר אותה מאמא שלה).