הערב הוריי הגיעו לבקר. לא התראינו חודש וחצי, זה לא עניין נדיר, אבל היינו עסוקים בחיפוש הדירה ותירוצים נוספים. אבי לוקח את אימי מהדיור המוגן, הוא תמיד מביא יבול מהשדה, מלונים, אבטיחים, אבוקדו או תפוזים, היא תמיד מביאה חטיפים וממתקים נחותים תזונתית לילדים, והם מתקשים להתאפק. אחר כך הוא מחזיר אותה לדירה, שבה היא חיה עם עוד כמה אנשים שנמצאים בשיקום של "אנוש", במסלול של חיקוי לחיים, כולם עובדים בעבודות כאלו ואחרות, מתנסים בעצמאות.
השנה הם התגרשו, עניין פרוצדוראלי והכרח המציאות. "זה רק עניין פורמאלי", היא חזרה ואמרה, "כדי שאוכל להמשיך לגור כאן", עם הלא פורמאלי הרי השלימו כולם מזמן. לפעמים אני מנסה לדמיין איך היו נראים חייהם בלי אילוציה האכזריים של המציאות, ללא הצו המוסרי המקולל שבו המשיכו את נישואיהם כי מחלתה והילדים הכתיבו זאת. אבל הנסיון נכשל, אדם אינו יכול כנראה להרחיק עד כדי לברוא להוריו חיים עצמאיים מנותקים ממנו ומצרכיו.
באחר הצהריים הכבשני הזה תפסו לעצמן עיניו העייפות והמובסות של אבי את כל חלל הסלון ועוד קצת. אימי המכונסת שלחה אותות חלשים של מה שנשאר. אפילו בילדים התקשיתי לעשות שימוש כמשפרי אווירה. הם מיאנו להכעיס. ברגע חלש במיוחד הפעלתי את נגן המוזיקה, את הדיסק ששמעתי קודם לבואם, מריאן פיית'פול, Strange weather ואחריו As Tears go by. אבי צלל לשתיקה ארוכה ולרגע היה נדמה לי שהוא אט אט הולך ונמוג בתוך הכורסה שישב בה, ואיתו הדהודי הזכרונות השבורים של ילדותי.
הוא תמיד העדיף את הטלוויזיה.
[youtube]rHUQuD7ZzYg[/youtube]
צמרמורת
כאשר היית מנהלת הקהילות ב ynet מירב קנר ז"ל היתה פעילה מאוד ברשת בנושא של הסטיגמה. עברו 8 שנים ושום דבר לא השתנה .
אני התייאשתי והפסקתי
אוי. אני זוכרת את הסיפור העצוב כל כך, המזעזע של מירב.
מעבר לסיטואציה – הכתיבה טובה מאוד.
אני מאד אוהב את כתיבתך ריקי ומתמיד לקרוא אבל דומני[אני לא בטוח] שזו פעם ראשונה שאני מציין זאת. כתיבתך נוגעת במקומות שאיני מבטא ברבים וזו הסיבה להיעדר תגובה עד כה.מקווה שהתמקמת היטב בדירה החדשה ושלא תיאלצי לנדוד כל כך הרבה
דפנה ומשה, תודה רבה. משה, משמח, מרגש ומעודד לקרוא תגובה כזו. תודה. עוד לא עברנו, המעבר ב2 לאוגוסט.
כמה זה עצוב, אנשים שהחיים רוקנו אותם מכל כך הרבה. לפחות, עד כמה שאני מתרשמת, הורייך לא מזיקים לך. זה גם משהו. מצד שני כתבה לי היום חברה שחיה בקנדה, היא נמצאת בפרובנס בחופשה עם משפחתה הוריה ואחיה ומשפחתו. אני מכירה את חלקם ואני מנחשת שהם נהנים מאוד. ודאי יש מורכבות (כמו בכל מקום) אבל בכל זאת אני מקנאה קצת.
פוסט מצויין, ריקי, עצוב, נוגע ובמעט מילים פורס תמונת חיים שלמה עליך
תודה רבה
יפה ועצוב נורא
את כותבת כמו שמישהו מנגן
(זה כמו סולו גיטרה מאוד שקט שמחזיק קהל מרותק שעוקב אחרי תנועות האצבעות הידיים והגוף)
i took the liberty
לקרוא את הפוסט מהסוף להתחלה.
התחלתי מהטלויזיה, עד הסוף באבוקדו (עם פייתפול ברקע).
עדיין עצוב.
וכתוב מעולה (וזה לא פורמאלי).
ריקי, מרגש עד דמעות
תודה.
כאב לב. על אבא שלך, על אמא, על הילדות והדברים שאי אפשר לשנות בעבר.
כמה שכתוב יפה, כמה עצוב. עבר נטרף עם הווה שמעלה שאלות על עתיד. להתפכח ולראות את ההורים כמו שלא ראינו מעולם … משהו מרגש בין השורות, משאיר טעם של עוד.