החיים קדחתניים ואני לא אוהבת את זה. ימים של עבודה תובענית, מטלות ילדים ומרדף אחרי משימות הכרחיות. וברקע, התארגנות לקראת מעבר הדירה, כן, עוד מעבר.
קוראיי הנאמנים (לא אתה) זוכרים את המעבר להרצליה ואחר כך את ה"חזרה לתל אביב" – רק לפני שנה. לקח לי זמן להבין לעומק את העקיצה המרושעת של אותה כלבה שאמרה לי אז "צהלה זה לא תל אביב". הפרבר מתנהג כמו פרבר, על הניכור, קהות החושים, ומעל הכל החמדנות המזעזעת. מצד שני, היא עצמה שגרה במרכז ת"א לוקה באותן תכונות בדיוק.
ועכשיו לאן? בעלי הדירה חוזרים אליה רק אחרי שנה, בנסיבות מצערות מבחינתם ועגומות מאוד מבחינתנו. הידיעה הייתה קשה, מדכאת. את הבית הזה אני אוהבת. כשנכנסנו אליו אמר א', הוא מלונאי, משופץ היטב אבל בלי אופי אישי. החיים בתוכו גילו לי שאופיו נגלה לאט והוא טוב לי, יש בו גמישות לחולשות שלי, לאי הסדר, לפיזור ולויתורים שאני עושה לעצמי. גדולתו המרכזית היא באין סוף ארונות גדולים שמאחסנים הכל בסובלנות, ללא התנגדות. נדמה שבאמת ייעודו לשרת, וזה ריפד קצת את נוקשות היום יום. מעלה פלאית נוספת היא העצים בחלוני והציפורים השכם בבוקר, שיש להן כאן תזמורת יוצאת מן הכלל.
אחרי חודשיים מפרכים של חיפושים מצאנו בית ברחוב הסמוך, פנייה אחת ימינה. ביקרתי בו פעם אחת, והוא עדיין לא נצרב לי בדמיון החזותי. אני זוכרת רק את דייריו, את הקדרות של הגבר שישב ועישן על אדן חלון הסלון, ואת החיוך המעושה של אשתו.
סצינת הדירות השכורות היא ג'ונגל אנושי אכזרי. את חושבת שתראי מטבח וריצוף, את רואה חיים מתפקעים, בני אדם וילדים על מזוודות כסטטוס נפשי מתמיד. אמרתי שלא אקח דירות שדייריהן התגרשו בהן, ועכשיו אני חושבת, איזו תמימות מבחילה, אפשר לחשוב שדירות שדייריהן היו בהן אומללים ובודדים זה משהו שמזהים בביקור שבו מסתכלים על גודל החדר, ואם נכנסים בו כל החפצים ונשאר מקום לעצמך. הפעם התעקשנו על חוזה לשנתיים, להרחיק את עונת המעבר הבאה, ואת הארעיות כנוכחת ביום יום. ובתוכי מתגבשת הכרה פראית שדי לי בכל אלו. די לי בנשכנות הפרבר הצפוני, בתל אביב המתקלפת מכל מה שאהבתי בה, בתובענות הכלכלית.
כשאהיה גדולה וחזקה מספיק אני רואה אותנו רחוק מכאן, בבית קבע שסביבו הרבה עצים ומעט צללים.
}{
אני עדיין פוחדת מהתחייבות לשנתיים.
וסליחה על ההתפרעות המילולית בפייסבוק.
את מכירה את הקלישאה שלפיה הבית הוא במקום שבו נמצא לבך? יש בה משהו, אני חושבת. הרבה בהצלחה והסתגלות מהירה לביתך החדש.
תודה דפנה, אבל אני לא מאמינה בה. צריך בית אמיתי פיזי כדי שיהיה בית גם בלב, לדעתי. תודה
שמחה שמצאתם ומקווה למעבר קל ונינוח.
הפוסט הזה שלך גרם לי לחשוב ולהסתכל על דירתנו, השכורה, הנוכחית מזווית שונה לחלוטין.וגם לקח אותי למסע במנהרת הזמן של הדירות השכורות הקודמות.
הסרקזם הדוקרני והנוקב, מענג הוא. הוא בא עם הרבה אנושיות, חשש, פיכחון, כאב, מאוד אמיתי וכנה. כביכול רק פוסט על מעבר דירה ומחשבות ומצוקות בעקבותיו אך את מביעה את עצמך באופן קולע, חזק ואף מרגש. מזדהה גם עם רבות מהתחושות. ובסופו של דבר גם מעניין שחלומם הדי טבעי של רבים מאיתנו, בני האדם, הוא בבית קבע, עם ירוק מסביב, דבר כה שכיח ועם זאת כה בלתי נגיש או בלתי מושג לרבים.
מכיר את זה במיוחד. אני עובר עכשיו לצפון, בימים אלו, לא מהסיבה שלך אלא כי אני מחזיר את אישתי הביתה, למושב שלה.
אבל יש משהו מאוד קפיטליסטי ונהנתן בתל אביב.
למזלי, לא גרתי שם כשזה קרה אלא זמן קצר מאוד לפני, אי אז בשנות התשעים.
יאללה, בואי לראות את הדירה שלנו בראש העין. יער ושמורת טבע במרחק של 200 מטר, בי"ס אקולוגי במרחק של 150 מטר לצד השני. וקפה טוב. מי יודע, אולי תתאהבי 🙂
שרון, תודה רבה. ישי, אני עוד עלולה לעשות את זה, תיזהר 🙂 אוהבת את התגובות שלך
סוגרת עכשיו שמונה שנים בבית שלנו. שבנינו. מתחילים שיפוץ עכשיו. ואני שונאת את זה. אבל לא באמת מתגעגעת לדירות השכורות, שבהן את תמיד קצת או הרבה נתונה לשרירות ליבם של אחרים
אילו הייתי נוהגת…הייתי גרה במקום מרוחק וירוק כמו שכתבת. אילו לסבתא היו גלגלים וזה 🙂
לעבור דירות זה קשה מנשוא. הצטערתי לשמוע שאת נאלצת לעבור שוב. אני חשבתי לחפש דירה אחרת עכשיו, משנגמר החוזה (מבחינת בעלת הדירה שלי אפשר להמשיך) ולבסוף החלטתי להישאר. אין דירה מושלמת, והזמן החולף מאפשר להשתקע מהרבה בחינות, כולל להטביע חותמך בדירה ולהפוך אותה לאט לאט לבית.