חגי מרום, מעצב גרפי ויוצר, עוסק בתיעוד תרבות בישראל וזהו הספר הראשון שהוא מוציא בסדרת ספרים שיבואו בהמשך על נושאים נוספים. חגי מתעד במצלמתו את סצינת הגרפיטי בתל אביב החל מ2003 ולכד את העבודות הטובות ביותר עוד לפני שהגיעו פקחי העירייה עם הצבע המאיין.
בספר הוא מגיש גם ראיונות עם האמנים המוכשרים יותר בתחום הזה, חלקם מוכרים לחובבי הז'אנר, Know hope, Dede, Dr. Dot שמשיבים לשאלותיו הישירות, גם על ההיבט הלא חוקי של יצירתם ועל הדרך המעשית שבה הם יוצרים, מרססים את הרחובות באמירה שלהם. עוד בספר, שירה שמדברת את הרחוב בעיר, "הרחובות ממריאים לאט" של אבידן כמו נולד לאינטרפטציה גרפיטית ולהכללה בספר כזה, ועוד של אפרת מישורי, רוני סומק ואחרים. פחות חיבבתי את הניתוח התרבותי של ד"ר חיים גרוסמן שקובע בין היתר, כי הגרפיטי הוא קיטש שנועד לשמש עלה תאנה לפעילות פוליטית ממשית. זוהי קביעה שמרנית שלוקחת לדעתי את היצירה הזו למקום שהיא לא אמורה להיות בו. זו אותה טענה שמשמיעים כלפי עצומות בפייסבוק, ושם היא יותר רלבנטית . ואגב, הקשר להתפתחות הפייסבוק כאן כקיר לכל משרבט עולה בספר הזה יפה.
כתבתי פוסט על הספר בסלונה ובו פורסמו מבחר יפה של צילומים מהספר ועוד קצת עליו. מאוד אוהבת את התיעוד המרשים, את התכנים והשירה.
מצרפת צילום עבודה של Know hope שצילמתי בעצמי לפני כשנתיים בנווה צדק.
זה לא נו הופ, זה klone yourself. אמנ/ית אחר/ת לגמרי.
אתה בטוח?
כן, ריקי, גם אני כמעט משוכנע לחלוטין שזה KLONE. הוא אגב פורה מאוד ולי יוצא להיתקל ולצלם הרבה עבודות שלו במבנים נטושים. הוא מצויין. גם KNOW HOPE מצויין. כל החברה האלה נהדרים, עושים דברים חשובים וטובים. כל הכבוד על הספר של חגי מרום, בהצלחה לו, ותודה על הפוסט שלך, אלך לקרוא גם בסלונה.
ללא צל של ספק קלון