ילד אחד ששמו קצת נשכח

באלי קראו לו

כולם התרגלו

כי  על כל הדברים שרצה וחפץ

באלי! אמר

באלי, תקנו.

אצבעות שוקולד, תועפות סוכריות, אין קץ ממתקים

ספיידרמן מהסוּפר, בבטנו מסטיקים

צלחות מעופפות בצבעים זוהרים

רובוט חשמלי המשמיע שירים

גיבורי פלסטיק, אולי עשרים.

אמא אמרה

באלי די! אין מקום במגירה

ואבא זעף

התקציב בצרה צרורה!

אבל באלי חמד ללא גבול, עד כלות

את התוף הצהוב ואת ארגז הגוּלות.

ומכונית כמו לרן מהגן, הכחולה

שלט לה ואורות עשרה

ולשירה השכנה

טרמפולינה בחדרה.

אבל אבא הקדיר ואמר

עכשיו  איאפשר.

ובאלי כבר לא הבין דבר

מיהו זה איאפשר?

איפה הוא גר

ואיך הוא נראה

למה לא שולחים אותו

מאיפה שהגיע מיד בחזרה

הגדולים מדברים בו רוטנים וכועסים

אולי הוא אורב לו בתוך הכיסים?

הלא גם הם מתמלאים חיוכים

משקיות עם דברים חדשים.

הנה לאבא צרור מפתחות

קשור בטבעת מתכת ותפוח לבן

שמישהו ביס קטן בו נתן

ולאמא המון מחרוזות

מסתבכות בתיק אדום קטן

ומלא הפתעות

על צווארה תמיד שתיים רוקדות

נדמה לו שלפעמים הן קורצות.

את איאפשר מכירים

השיבה אמא

כולנו אחרי שגדלים

וענן אפור קטן

מעיניה התבונן

ונפנף לעולם

לפעמים הוא מרגיז

לפעמים נאמן

ולפעמים כשהוא מסתיר לי כוכבים

אני אומרת לו, לך, לך מכאן.

ואבא לידה התיישב

מבטו הרחיק, על מה הוא חושב?

השמש בחלון הגדול

הלכה והתקפלה לתוך שמיכה חלומית

אמא, אפשר שוקו?

כמובן שאפשר, היא חייכה

וקראה לו בשמו, אריאל.

 

 

 

 

מתוך התערוכה "החיים הוראות שימוש", מוזיאון ישראל. צילום יח"צ

 

 

 

תגובה אחת

  1. אוי בא לי ,בשבוע האחרון בת השנתיים התחילה עם בא לי ואנחנו משתגעים מהבאלי , שומעת בא לי ולא מבינה עד ששומעת רוצה ,אם יש רוצה בבקשה עוד יותר טוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *