עברו כבר כמה שנים מאז עזבתי את תפקידי כמנהלת הקהילות של ynet, ולאחרונה שבתי לחשוב על הימים הם, כנראה בגלל העבודה החדשה שלי.

אלו היו שמונה שנים סוערות למדי, ברוב הזמן, אמוציונאליות ורבות דילמות ו – טוב, אי אפשר להימנע, אינטרקציות מסוגים שונים. לא רק וירטואלים. (מה זו בכלל המילה הזו היום).

אם יש לי חרטות, אחת מהן היא שלא כתבתי בלוג על הקהילות אז, למרות שאת הבלוג הזה התחלתי לכתוב ב2003, חמש שנים לפני שעזבתי את התפקיד, נמנעתי במכוון מלעסוק במאחורי הקלעים של הקהילות, גם בגלל סיבות פוליטיות פנימיות, וגם בגלל שחששתי שזה יקדיח קדירה שממילא כל הזמן בעבעה מדרמות של אנשים שהקהילות היו חלק משמעותי בעולם שלהם, גם אני.

ממרחק הזמן לפעמים אני מתקשה להאמין שכל זה קרה שם, שאיימו על חיי, שבחור אחד פתח לי כמה וכמה אתרי שינאה, שלא ישנתי לילות רבים בגלל מתחים שונים שנבעו מתופעות כמו "פליימינג", שהזוגיות שלי הושפעה מהדרמות שם, שהיו כאלו שטיפחתי והאמנתי בהם ובגדו בצורה נבזית וכפוית טובה. אני עדיין זוכרת את מורן עמית, ז"ל, את הנסיעה שלי אליה לחיפה, עם בן זוגי הטרי אז, את השיחה שהייתה לנו ואת עיניה העצובות והכאב שסחבה איתה, עדיין מצטערת שלא יצא לנו להשלים מהריב הטיפשי לפני שרצחו אותה.

וגם הרבה אירועים מרגשים וטובים, אנשים שהכירו ונישאו באמצעות הקהילות, קבוצות תמיכה שחצו את המסך והפכו לעולם אמיתי, מפגשים מרתקים, הפסיכולוגית יעל דורון, שליוותה את הקהילות ותמכה בהן ובעבודתי; זוכרת כמה פורומים חיים מרגשים, עם פורטיס וסחרוף וחברי מינימל, גלעד כהנא, אורלי קסטל-בלום. פחות חביב להיזכר בפורום החי אצל האנס קצב.

למרות שעשיתי כל מיני דברים אחרים מאז, ובפורומים אינני גולשת יותר אלא בפייסבוק וטוויטר, אני עדיין מסוקרנת מהדינמיקה החברתית שיוצרת קהילה ברשת, אוהבת לזהות אנשים שיש להם את התכונה הזו שמקימה קהילה ומושכת אנשים ברשת אחריהם, שיש להם יכולת לגרום לקהילה הזו להתמכר אליה. גם סביב נושא איזוטרי. בעיני זה מגע גאוני.

נכון שהיום פרופילים ברשתות חברתיות הם הקהילות. אני מודעת לזה שבפייסבוק נוצרה לי כבר קהילה שחלקה קבועה, אני יכולה לזהות דפוסים על מה מגיבים, ומי מגיב לנושאים כאלו, מי לאחרים. אבל ההיררכיה בפייסבוק ובטוויטר להבדיל, שונה מאוד מאשר בקהילה שבה מלבד למנהלה, לכל המשתתפים מעמד דומה כמקיימים דיון מתמשך והווי פנימי סביב נושא שהולך ונמוג בהדרגה.

וגם כרגע, בעבודה החדשה שלי בסלונה, שבה אני עוסקת בעריכה בכלל (תרבות, משפחה ו"באנו ליהנות), אני עוקבת אחרי הבלוגריות/ים בעיניים של מנהלת קהילות נצחית. מזהה ומשלימה בדמיון כיצד יכולה להיווצר קהילה בנושא מסוים דרך כותבת כזו או אחרת, ומבינה שזה פשוט בדמי, עדיין.

לא מזמן צייצתי בטוויטר שהבנתי לאחרונה לתדהמתי שבסופו של דבר, יש בתוכי פליימרית לא קטנה, וזה למרות שעשיתי תפקידי ניהול קהילות כ11 שנים (קודם בנענע ובIOL).

דובי קננגיסר, שבעצמו ניהל קהילה מעניינת, ענה לי שזה טבעי לגמרי.

יש רגעים שבהם אני מתגעגעת לאנונימיות, גם בפייסבוק, לחרות שהיא העניקה להיות אחר, לומר דברים שאינם קונפורמיים, גם אם לעתים מחירם היה כבד מנשוא. פתאום נזכרתי שאת הפורום האחרון שלי עזבתי כי אחת הטיפשות כתבה שיש לדווח עלי לרווחה כדי שיקחו לי את הילדים, רק בגלל שכתבתי כמה קשה לי.

פעם חשבתי שבהשתתפות אינטנסיבית בקהילה, כזו שהופכת לחלק מחייך, יש גאולה, מבדידות, מניכור, מכאב. היום אינני כה נאיבית, אבל זה לא רע להתגעגע.

הייתי צעירה

 

13 תגובות

  1. תמונת הדגל שלך
    🙂

    ואקנח בשיר:
    פוסטים הם לפעמים געגועים ל בי בי אסים
    ראיתי בלוג שהגולש עזב אותו
    HTML שבור ורק אקספלורר

  2. אכן תחנה משמעותית בחיים.

    אני עדיין רשום כמנהל הפורומים "סקסולוגיה ובעיות במיניות" ו"סקס נוער" ב"נענע10". רק הגולשים הפסיקו לפקוד את הפורומים. לפחות את אלו של "נענע10". יותר מכל, זה מעיד על שברירותה של הנאמנות באינטרנט (ולא רק). מעניין לאן פנו האלפים שראו בפורומים סוג של בית שני. כל אלו שחזרו ופקדו את הדפים מידי יום, גם אם מעולם לא השאירו הודעה.

    אולי זו רק הנוסטלגיה שמדברת מגרוני (או נכון יותר, מקלדתי), אבל נדמה לי שהפורומים של אז היו חמים, אנושיים ועוטפים בצורה ששום פייסבוק לא יכול להעניק.

  3. יהיה רטרו, זה ברור. לגבי השאלה שנשאלה כאן, לאן הגולשים עפים כשהאגם קפוא? חלק אינהרנטי מהמדיה הזו זה עניין נדידת העמים התקופתית. מעניין מה יחליף את פייסבוק.

  4. מרית, הבערת מהומה בפורום, תגובות מלהיטות ומשמיצות בדרך לל. מירי, גם אותי זה מעניין מאוד. רוני, נכון, טוב לראות אותך כאן 🙂

  5. מנהלת קהילות לנצח, נשיקה במצח.. 🙂
    גם אני חושבת שהתמונה יפה. קשה להסביר למה. יש בה משהו שמזמין אינטימיות ושיתוף.
    היה לי מעניין לקרוא. הפייסבוק מביך אותי, יוצר מין רעש כזה בעיניים. אנשים ברחוב, או מתגודדים ליד מכולת.. יש כאלה שזה סופרמרקט.. אולי כשמכירים היטב, מתבהרת קצת התמונה. חלקם כמו לוח מודעות, המרחב שונה מהמרחב של בלוג.

  6. "אחת הטיפשות כתבה שיש לדווח עלי לרווחה כדי שיקחו לי את הילדים, רק בגלל שכתבתי כמה קשה לי"

    כמה התקדמנו מאז. היום אמא שטוענת שלא קשה לה היא המוזרה (ואף אחד לא מאמין לה).

  7. תודה יעל, קראתי את התגובה בבוקר וחייכתי. אני מבינה היטב את מה שאת טוענת על פייסבוק, גם אני מרגישה ככה לפעמים.

  8. וידאו קילד דה רדיו סטאר. לא בדיוק. אבל טכנולוגיה וקידמה עושים את שלהם. המהות לא לגמרי נעלמה. הרשתות החברתיות בעיקר פייסבוק הרגו את הפורומים אבל היכן שהם נמצאים, לא לגמרי מבחינה עקרונית כי יש למעשה פורומים חדשים גם בתוך פייסבוק והקהילתיות שכוללת המלצות, עזרה, ויכוחים לוהטים וכ"ו. רק שבפייסבוק אין אנונימיות שיש לה גם צדדים רעים כמו טרולים. פשוט כי אנשים גולשים שם בזהותם המלאה. כמו שאת יודעת, פתחתי בתוך פייסבוק לפני כמה חודשים פורום שהיה ב-ynet (שם הוא מת) וזה עובד יופי. את היית אחלה מנהלת קהילות וזה תפקיד קשה ותובעני, אם כי גם מרתק כנראה.

  9. בתור אחד שהיה אחד המנהלים של הפורומים כשאת ניהלת את אותה קהילה אני זוכר מצוין כמה אמוציות רצו בין הגולשים ואפילו בין מנהלים לבין עצמם. במבט לאחור הרבה מהריבים נראים די מגוחכים. אני חושב שלמרות שאין ספק שלרשת ולקהילות יש השפעה על חיינו, אנחנו נוטים להתמכר להם בקלות רבה מדי ולשכוח שהן נוטות להיות מתעתעות. אני עדיין גולש בפורומים וזה לא בר השוואה לפייסבוק. פורומים מתמקדים בנושא מסוים ופייסבוק באנשים עצמם ובחוויות האישיות שלהם. אני למעשה יותר אוהב פורומים מפייסבוק בגלל המיקוד הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *