הייתה זו ה-ק' שהסגירה אותי לבסוף.
"אלברטין איננה" של פרוסט נשלף מנשכחות על ידי השמרטפית שליוותה את הילדה לבלט, והמתינה לה בעודה מחוללת בחדר סגור. כריכתו פצועה במקצת, שנים ארוכות לא דפדפתי בו שוב מאז קראתי אותו בלגימה קדחתנית. "ספר קשה" אני אומרת בקולי הבורגני ענייני. היא נוהגת לשאול ספרים ולהחזיר, "אני מעריצה את הספריה שלכם, היא מדהימה", אמרה בימיה הראשונים, בעיניים בורקות.
אני מתאמצת לזכור כיצד הגיע אלי. "אני חושבת שא' נתן לי אותו כשהכרנו", אני אומרת בשמץ אינטימיות ומציעה לה מסלט העגבניות מסוג תמר שרי, חצויות במרכז, ספוגות מלח גס ושמן זית. היא שואלת, "הכרתם ב1990?". "מה פתאום", אני עונה, "עשר שנים אחרי".
כי על הספר יש הקדשה מ1990, היא ממשיכה, ואלף תשע מאות תשעים מגיעה אלי מיד בסדרת תמונות דהויות. דירות שכורות בעיר, הדלוּת. אנשים יוצאים ונכנסים בדלת מסתובבת קיומית בחיים שלי. מותירים שריטות קלות, או פצעים שעתידים להינמס אל מחזור הדם. יצריות גועשת שמחפשת כתובות לא קיימות. מין.
"בת כמה היית אז", היא שואלת, "21".
"טוב, אז ברור שלא הוא נתן לך את הספר הזה, ויש בו הקדשה", היא מחייכת בקירבה, ומביאה אותו.
19.9.1990
לריקי
שתהיה לך שנה נהדרת
ומלאת שמחה. וגם
בהצלחה בשאיפותייך
העיתונאיות.
את מקסימה!
אוהב אותך מאוד
ר.
מי כתב לי את זה, אני שואלת כמו את עצמי, מי זה היה. היא משועשעת. "את לא זוכרת?" היא מצטחקת בהתחטאות שותפה-מקנטרת. המבוכה מגיעה בגלים, יחד עם חשדות דקים ולבסוף בוקעים מבעד לעטיפה שלי, נחשוניים מכפי שאוכל להכחישם. אין איש שיכול היה לכתוב לי כך אז, ובעצם גם אחר כך. "יש בהקדשה משהו פורמאלי, מרחיק", היא קובעת, ואני אינני מוצאת שמיכה בשום מקום כדי לחצוץ ממכבש האינטואיציה המשתולל שלה. "כן", אני מסכימה, "זה ממש מוזר אבל אני לא מצליחה להיזכר".
"זה ממש מוזר, תודי", היא מציינת, חולקת איתי מהגבינה המלוחה.
אני מתרחקת מאחורי המחיצה. הדברים מתבהרים, כשהאותיות מתקלפות מהזרוּת המזויפת והניסוח המתחזה, במופע מהיר של הכרה משספת, הופכות מוכרות להבהיל. ההונאה הגדולה, עד היום היא נמשכת.
(((((:
מירי, חשבתי עלייך כשכתבתי את זה. חשבתי שבטח תציעי לי לעשות מזה פרוייקט
מה שמירי אמרה.
אאוצ' 🙂 כמות השקרים שכתבתי ביומן האישי שלי לא נופלת ב"טיפשותה" מההקדשה הנאיבית הזאת.
בעיניי זה מקסים, לא טיפשי בכלל, ואפילו מתחבר מעולה לתוכן של הספר – יש שם קטע אחד שאני נורא אוהבת, תיכף אעתיק אותו
"וכך מדי רגע ברגע, לא ידע עדיין אחד מן ה'אניים' הרבים לאין ספור שישותנו מורכבת מהם, שאלברטין עזבתני וצריך היה להודיעו דבר; צריך היה לבשר את האסון שאך זה אירע לכל אותם יצורים, לכל ה'אניים' שלא ידעו זאת עדיין. כמה מה'אניים' הללו לא פגשתי כבר זמן רב למדי. למשל ה'אני' שהייתי בשעה שגזזו את שיערי. את ה'אני' הזה שכחתי; וכשבא, פרצתי בבכי כמו שאנו פורצים בבכי בשעת הלוויה בבוא משרת זקן שפרש מעבודתו ואשר הכיר את הנפטרת"
בקיצור, ה'אני' שכתבה את ההקדשה וה'אני' שאת עכשיו, ועוד המון 'אניים' שפיזרת בדרך. זה כיף גדול.
כן, איכשהו קיננה בי ההרגשה שזה מתחבר לתוכן של הספר, (מה גם שהבנתי מאוחר יותר שמדובר בזהות פיקטיבית של אלברטין בסוגיית הג'נדר) אבל לא ידעתי בדיוק למה זה מתחבר, לא זכרתי מהספר ציטוטים וטוב שאת כאן מירי, משלימה אותי. זה נהדר
אמרה כבר שולמית אפפל בבלוג שלה כאן ברשימות, שפחות מאמת לא שווה לכתוב.
ואוו, ולא גילית את הסוף. נשארתי ותאוותי בידי ,אהבתי את התיאור של ימי הרווקות מה שאצלנו קוראים 'אני רוצה את הדירה שלי במאז"ה '…שכאילו היו נהדרים מלאי יצירה וחופש ובעצם היו בהם בדידות ועצב קיומי
יש לי ספר שעליו הקדשה, "לי, שנה טובה ובהצלחה בצבא, מעצמי." זה הזכיר לי.
מצויין!
טוב ,הבנתי ,הבנתי סליחה …
תודה רבה
wow. לא ידעתי שדברים כאלה אפשריים. אולי אפשריים רק אצל בנות…
הדבר עצמו, ה"הונאה", מפתיע, גם כאילו קצת פאתטי וגם אמיץ, גם קצת עצוב וגם מרגש ומשמח. בשורה תחתונה בעצם זה אחלה דבר, להקדיש את הספר לעצמך, לכתוב לך, טוב. אבל יותר מהדבר עצמו זו הכתיבה שלך כאן בפוסט על זה, זה היופי, החשיפה הזו, המבט מעכשיו לאז, ההפתעה, היכולת להביא את זה פרוש כאן, נקי, חזק.
מקסים בעיני, וקצת עצוב ששוכחים…
מה, לא….
זה מה שאני חושבת?…
קראתי והוטרדתי וגירדתי באותם המקומות.
מעניין שגם "מכבש האינטואיציה המשתולל" לא עלה על המתנה הזו.
בכל מקרה, אלברטין עדיין איננה. ואני מקווה שתימצא.
התאריך.