הוא עמד במטבח והדיח כלים. היא עמדה מעט מאחוריו, ליבה חבט בה קצובות.
דירת החדר הייתה קטנה מכדי להתפרק בה עכשיו, חדר אחד שמכיל הכל, ספה שחורה נפתחת, מולה טלוויזיה קטנה, רמקולים הגדולים שחוברו למערכת, ליד דלת היציאה ארון. היו בו כמה חולצות ותחתונים שלה.
ובמרכזו של החדר המתכווץ – המטבח. כוך פתוח עם מקרר שבלילה המה את הרעב שלה והפריע לישון.
"אני מפחד למצוא את עצמי בעוד עשר שנים בפתח תקווה, עם כרס קטנה וכמה ילדים, וקרחת, נשוי לייאוש", את מבינה? הוא שאל אותה. הוא דומה לאבא שלו, היא חשבה, היא דימתה איך מניחים על פניו תמונה של אביו, השופט הקירח והשמנמן עם המבט התוהה, תמיד תוהה, שאשתו קוראת לו בקול רם מידי, והוא נבוך, והתמונה נדבקת במדויק למתאר פניו.
בעוד כמה ימים היא תיקח את החולצות והתחתונים. עשר שנים אחר כך היא תראה אותו בנחמני, והוא עדיין יהיה דומה.
אאוצ'. אי אפשר שלא להזדהות עם זה.
מקסים. נוגע ללב ואמיתי כל כך!
קראתי בבוקר ושוב עכשיו, אוהבת את התמצות שלך שמצליח להכיל כל כך הרבה. וכן, גם מזדהה וזוכרת איך זה מרגיש לראות את בן דמותו העתידי המיואש של מי שעומד קרוב ואין ברירה אלא לקחת את החפצים וללכת משם כדי לחיות חיים של ממש, מלאים ומשתנים.
נפלא.
תודה רבה