הרגשות המיידים בבוקר, כשאת פוקחת עיניים, מנקה מהנפש את שאריות החלומות האחרונים, התמונות מסתלקות חזרה לתת מודע, מספרים על חרטה. לחרטה יש כתובות שונות, פרצופים שזה מכבר הפכו זרים, אבל מקצתה נוגעת גם בקרובים ביותר, אלו שחיים איתך, או לצידך, או כמעט.
הקרום הזה שעוטף את היקום, עוד מעט הרעש יבקע אותו פיסות פיסות, כעת הוא רוטט מהכרה שסועה. חרטה זוחלת בה, ורגש נוסף שאין לזהותו במילים. הדבר הראשון שאת יודעת עם היקיצה החדה הוא מי את, באמת.
הדממה מדבררת אותי. היא אומרת, בואי. תתפשטי. קולות הבוקר מגיחים אחד אחד ומפירים את ההיכרות האינטימית הזו. בלילה דיברתי עם שנאה והשנאה ענתה לי. אבל היקיצה משוררת של יופי וכמיהה.
הדבר הראשון עם ההשכמה, הנה את יודעת מי את. כל כולך אקדח של געגוע.
הייתי. קראתי. הרגשתי. מעולה.
נפיץ.
המחשבה שמישהו או מישהי מכוונים אליי אקדח של געגוע – קצת מלחיצה אותי, אבל הדימוי הזה מאד מדוייק. ומלחיץ.
אצלנו בשכונה קוראים לזה 'העומס מתעורר לפנייך'
חתולים מחשבים את קיצם לאחור זה גם משפט טוב.
יפה.
כל כולך אקדח של געגוע
משפט חכם, מדוייק.
אצלי בניגוד אלייך, חוויית הלילה, השינה והחלימה מאופיינת בהשלמה עם עצמי. הרבה פעמים דווקא שם אני מרגישה חיה, ויטאלית.
והיקיצה פעמים רבות מאופיינת… לא בשנאה אבל ברגשות חידלון, התחשבנות ואוף אחד גדול.
עוררת אותי למחשבה, תודה.
אקדח של געגוע.
אה, אני הולכת לכתוב את זה על דף ולתלות בסטודיו.
(ומעל זה אני אכתוב "הנה. את יודעת מי את" ואולי מעל זה את כל השאר)
תודה. גם אצלי המחשבות קודחות
מדוייק ומרגש
זה כל כך יפה. ומדויק. שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל לדבר על זה.