המוח גדוש בלילה של הבל וסרק. היא דביקה וסותמת גם את התאים הקטנים שבהם אני מחביאה יהלומים.

מי שהייתי פעם נעדרת מחיי. מחאה ברורה. היא אספה את החפצים שלה, מצאה מלון שכחה וכל הטלפונים שלה מנותקים.

מקש ה'אנטר' מאפשר לי לברוח מהנושא. לכתוב עוד הצעת מחיר לנחש, שנכרך על הלסת, ובסוף הסיפור שובר  לי את כל השיניים. העכבר מאפשר לי לרוץ בין מסכים, גם אני מפחדת להיות טרף מחשבות.

מתחת למרפסת האישיות החדשה שלי מחכה המון בינוני, להקת צמאים לפירורי מילים. זה לא אוכל, זה בידור נקי. אני יוצאת אליהם, ואחרי שאני גומרת עם זה אני שמה לב שהם דמויות רפאים. ועצוב מזה, שגם אני יודעת להיפרד מהעור והשלד, לחמם שאריות של תודעה גוססת.

עשיתי פשרות הכרחיות, אני מודיעה בלווין זמן לזקנה החומצתית שמחכה לי בסרטן הדרך, אל תשכחי את קולם המתוק של הילדים, קחי את זה בכל ערב למיטת הסדום של החרטות הקהות.

 

 

9 תגובות

  1. יצירי הבלהות שלך מיטיבים לצאת ולחולל על המסך, חושפים שיניים כאילו להפחיד. נראה שאת שולטת בהם ביד רמה ובמצח נחושה. בפקודה אחת הם יחזרו ויהפכו קלידים ואת מכסה המחשב תסגרי בטריקה בלתי נשמעת.
    כתוב נהדר. חייכתי.

  2. שתי השורות האחרונות. כל כך חזקות. הזכירו לי והתכתבו עם שירי סוף הדרך של לאה גולדברג. (תוהה אם גם לך, תוך או לאחר הכתיבה).

  3. וכשאני קורא אותן שוב (הו, שורות ארורות שאזכור), הן שיר, שעומד בפני עצמו. אחד מהטובים שקראתי. בליגה של גולדברג, סטרנד, קארבר:

    עשיתי פשרות הכרחיות,
    אני מודיעה בלווין זמן
    לזקנה החומצתית שמחכה לי
    בסרטן הדרך

    אל תשכחי
    את קולם המתוק של הילדים,
    קחי את זה בכל ערב
    למיטת הסדום
    של החרטות הקהות

  4. תודה יפתח. ההצעה שלך למבנה טובה משלי. לא חשבתי על גולדברג דווקא בכתיבה הפעם, אני אחזור לספר הזה ואנסה לאתר, זה מחמיא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *