הלב

בדרך מהחנייה של בית החולים לדלת המחלקה, הבנתי איך קלישאות ספרותיות לפעמים מתממשות במציאות. הרגליים, הם כבדות, נשרכות, 'מלאות עופרת'  הגיחה האמרה הנדושה ואולי נתנה לי אחיזה במילים, בדימוי, כי בחזה היה כאוס גמור.

אבא שוכב במאיר. הגיע לשם שלשום  בערב, כאבים בחזה שכבר ידע תעוקות וכדורים וטיפול, רופא המשפחה ראה את תוצאות הא.ק.ג והפנה אותו. הוא הגיע לשם בערב חמישי המאוחר, עם אחי הצעיר מבינינו, ואחרי זמן קצר הוא דיווח לי שמשחררים אותו הביתה, שהרופא כנראה טעה בקריאת הבדיקה. רק אמש בערב, הבנתי שהוא הושאר שם, שהרופאה החליטה שהכאבים שלו בחזה מדאיגים והיא "לא מוכנה לשאת באחריות". הוא מסביר לי שהם שוב נחסמים, העורקים שלו, זה הכל מסתימות, הוא אומר, כרגיל.

את לא רוצה להיות כאן, תקפתי את עצמי בפנים, את היית מתחמקת אם היית יכולה, אבל את לא באמת יכולה. כמה שתבני את העולם המשופץ שלך, עם הפרקטים המדומים, מתחת להם תמיד תסחבי אותם, את השלדים של הבניין שלך.

וכשאני רואה אותו, הופכת העננה הכהה למחנק פתאומי ואלים, ליריית נוכחות בין העיניים. הוא רזה מידי, הליכתו אחרת, שבירה יותר, ולבסוף, עור פניו אדום בצורה מדאיגה, זה בגלל העבודה בשמש, הוא אומר, אין לך קרם? יש, יש לי קרם 80 ויש גם 100, קטן כזה. אבל השמש בשטח, אין מה לעשות. בכפות ידיים הוא עוטה נגדה כפפות, אבל הן זרועות כתמי שמש לבנים. הוא מביט בהם עכשיו ולא אומר כלום, אני יודעת שהוא מצטער על קיומם, אין מה לעשות.

בחמש בבוקר הוא כבר אחרי איסוף הפועלים והגעתם לחממות, וקר שם, קור כלבים, הוא אומר. לפעמים הוא חובש שני כובעי גרב, אחד על השני, גם בימים האלו, בגלל אותו קור נורא. את אחד מהם, שחור מפוספס, לא נקי מספיק, הביא לבית החולים והוא חובש אותו עכשיו. אני חושבת שוב, טוב שלא הבאתי לכאן את הילדים, אבל הוא לא מבין את זה. הם מתחילים בקטיף הגבסנית כמו שהוא קורא לה, ואחר כך גם הלימוניום, 'ממשפחה העדעד, את יודעת מה זה עדעד? רק כשהוא נפתח את יודעת אם אפשר לקטוף אותו, אחרת את קוטפת בוסר. אז מחכים לפרח, עד הבוקר, ובצהריים כבר אי אפשר לעבוד מרוב חום.

בספסל לידינו אמא ובת מנתחות את ארץ נהדרת. שאלתי אם ראה, והוא מניד בראשו ופניו מספרים שאין בכוחה לשעשע אותו גם מחוץ לבית החולים, הוא אומר "אין לי זמן לזה". אני מוסיפה לספר לו על העבודה, הוא עדיין מצפה שיום אחד אעשה בכוחות עצמי הרבה כסף, שלא ידאג יותר, עכשיו הוא חולם שאקים חברה משלי ואעבוד בה עם בן הזוג ואב ילדיי. אני צריכה לומר לו שיש לי עוד חלומות, מתנגשים, אבל לא מסוגלת. האגם הגדול של החידתי והמסתורי שתמיד היה בינינו, שוב נפער, לרוחב ולעומק העולם.