כבר 15 שנים כמעט שאני עושה את זה. מכירה אנשים זרים ברשת, ואז צוללת להם לקופסאות, או נותנת להם לפתוח לי מגירות. פעם היו הגברים, צ'טים עם כינויים אנונימיים, ומגדלים של פנטזיות שבנו מקלדות. ובדרך כלל, כשהגיעה הפגישה, שמעתי היטב את הדהודם של הסדקים בזגוגית הפנטזיה ההיא. פעמיים היא נסקה להתאהבות גרנדיוזית, אבל שוב ושוב חיפשתי את הזהות מהרשת, את המילים שנכתבו בצ'ט, כמשענת לתקשורת, ואלו כמובן נמסו במגע עם המציאות. סופה של גרנדיוזיות היא לעתים התפכחות מרה ועלובה.
בשנים האחרונות אני מעבירה את הדפוס הזה להיכרות עם חברות מהרשת, רובן אמהות, חלקן כותבות. פסיפס של מראות, דיאלוגים של הזדהות, חלוקת קשב. הכללים השתנו כמובן לגמרי, אין בסיס להשוואה בין רומנים להיכרויות חבריות, ועדיין יש משהו מרגש במעבר למימד המציאותי, למרות שהיום כולם גלויים בזהות האמיתית ברשת, כולל אלבומי תמונות.
אני עדיין מרגישה שבמעבר הזה, המציאות לפעמים מתקשה לייצר אינטנסיביות דומה לרשת, גם כי אני אדם כותב, וכי במפגש צפות תכונות נוספות שלי, מופנמות מסוימת, פיזור דעת, אני קופצת מנושא לנושא וקשה לעקוב, ובעיקר קושי לייצר אינטימיות מיידית כמו ברשת. גם כי כנראה מזמן המרתי את המציאות בצורה בעייתית לאינטרקציה הזו, בגלל חרדות שונות מטבעה של האינטימיות האמיתית. לפעמים חרדות מתממשות, ובאמת רודפים אחריי.
אבל כדי לא להיות טיזרית של כותרות, הכרתי לאחרונה בטוויטר, אשה אחת מעניינת במיוחד, שבשיחות המקוונות מזכירה לי את התמצית הבסיסית של עצמי ושל המשיכה למדיום הזה. הדיאלוג איתה ועם הביוגרפיה שלה הגיע בנקודה מאוד סמלית, והמראות שהיא מציבה מול זו שלי, מאתגרות מאוד. כדי להסיר עננה מיותרת, שתינו סטרייטיות למהדרין, לא לשם אני לוקחת את זה.
15 שנה בעניינים והשאלות נותרו דומות למרות האבולוציה של הרשתות החברתיות: כיצד יעבוד המעבר למימד אחר (היום דיברנו בטלפון והיה מעולה). מה יקרה במפגש? מה היא תחשוב על איך שאני נראית באמת, ולא תעז להגיד? כמה זמן ייערך המסע המשותף?
נדמה לי שברשת אנחנו מסירים את הווליום של האישיות שלנו לממדים נוחים, מחושבים, במציאות יותר קשה למתן אותה. אבל הגבולות האלו שהם מצב נתון ברשת, לא עוזרים כשיוצאים לעולם ובונים דבר חדש, צריך לבנות אותם בכלים שונים לגמרי, עם מסד נתונים חדש.
ואני אפילו לא יודעת איך היא נראית.
ריקי יקרה, דייקת בתאור המשיכה/תהייה/חרדה של קשרים הנעים בין מימד ומימד. האינטרנט אולי מאפשר טעימה של תקשורת מעבר לחושים המנחים אותנו "במציאות".
אני מכירה את החוויה הזו, התנועה וההתרגשות, הציפיה והאכזבה, או ההפתעה לטובה.
ובעיקר את ההתרגשות במציאת תאומות נפש באינטרנט ומסתבר שכאן יש הרבה יותר תאומות ותאומים מאשר ב"חיים" כ זה כל כך משוחרר ממה שעוצר אותנו
ואת למשל תגלית נהדרת, עוד אחות תאומה בשבילי.
בדיוק איריס, וזה הדדי 🙂 תודה
ריקי, נהניתי לקרוא את מה שכתבת כאן. נזכרתי במפגש המקרי שלנו בסופרמרקט בו אני הכרתי אותך ולך לקח כמה שניות… מאחלת לך בהצלחה במפגש החדש הזה ובכלל כל טוב…. יולי
תודה יולי.