מוקדם מידי בבוקר
בעיצומה האופורי של קריאת ביקורת על יומניה של וירג'יניה וולף
זהר לי שם ממדרכות גיל שבע עשרה
ואז הם הסתדרו לפני
במניפה פונטית ביוגרפית
נהגים בחגיגיות בהוויה המופתעת
ברוכים השבים לשדות הטקסט
סדר שמות
יונה
דני
יגאל
גבי
עוזי
גיל
יואכים
אוֹרי
ארז
דויד
אורן
רענן
אוֹרי
שרון
רועי
גדי
נדב
אוֹרי
וזהו סוף הזיכרון.
רגע עוצמתי (זוהר כמניפה)
נזכרתי בשיר של זלדה: לכל איש יש שם
תודה. מחמיא שאת קוראת ואוהבת.
(שגם מכירה טיפה מרחוק ונהנית לקרוא)
שתי שאלות:
1. זה הרענן ההוא?
2. זה אותו אורי פעמיים?
2.5 הציור שלך?
הממ
באמת שלא התכוונתי לייצר רכילות, אלא לתאר חוויה חזקה שבה פתאום הזדקפו השמות, הסתדרו בטור זרימה וצעדו לפניי, אבל בגלל שאת קוראת ובגלל שאין לי במה להתבייש, אשיב.
1. כן
2. יש 3 אורי וכל אחד מהם בחולם, אחר
3. הלוואי
אני חושבת על זה, קראתי כמה פעמים (!)
הייתי חושבת, מגרדת את המצח
היה לוקח לי כמה דקות טובות, ככה לפחות אני מקווה.
הרעיון אבל, ריקי, תמיד הוא יהיה שלך, בשבילי.
למרבה המבוכה, כשהרחקתי לגיל 20-21 גם לי לקח כמה דקות להיזכר. תודה עידית.