אני כבר היטב מכירה אותה, מזהה את הריח שלה מרחוק, את ההכנות שהיא עושה כדי לצעוד במהירות, או לשעוט בכוח, לפעמים פשוט להתנפל בפתאומיות. וכשהיא כאן, בלתי אפשרי להכחיש אותה, לדחוק אותה מתחת לשטיח היום יום השגרתי, לשחק איתה מחבואים של הדחקה וגילוי. היא מכתיבה את הסדר החדש, מביאה שינוי שלא התבקש, שיש להשלים איתו. בשורה חיצונית, כזו שנכנסת פנימה לכל המערכות, עכשיו לכי תעשי חיים.
לפעמים היא בכלל תוצאה של נסיבות עליונות שלא קשורות אלייך, דברים גדולים שאין לך שליטה עליהם. לעתים היא קשירת קצוות דרמטית של חוטים סמויים. לרוב היא תוצאה של קיפאון הנוחות. מצב בלתי נסבל שקיבל קיבוע למען הנוחיות ומאינטרסים שונים. היא מתעבת את הקיפאון ומביסה אותו באכזריות סכינאית, בזמן שישנת.
אז אני מריחה אותה באוויר, עניין של מיומנות, ומרפה את כל השרירים כולם.

בהכנעה הזאת, היא תיכנס, תעשה מה שהיא צריכה, ותחלוף, כי היא תמיד חולפת, זה טבעה, עד הפעם הבאה.
פוסט יפה וחכם
היא תחלוף אבל תשאיר את רישומה החזק בחיי. השינוי לא יהיה רק פנימי לדעתי. תודה רבה
את זה רק את יודעת, ריקי, אפשר לפרש את הכתוב לכוונים שונים וזה היופי של הטקסט.
הלוואי עלי. להשתנות. והרבה. עם כל החריצים שמתחייבים מזה.
מקסים. וד"א איך את נראית לגמרי לגמרי אחרת בכל תמונה 🙂
תודה. התמונה הנוכחית צולמה לפני כשבועיים.