הם התרחקו אל השביל הראשי, והשאירו אותי ואת הילדה על המחצלת בלב היער. הילדה נמנמה בשמש הסירוגין, ולפתע הזדקפה ואמרה: "אמא, יש כאן נחשים, זה יער", וביטאה את זרם המחשבות הראשי והאילם של כל אחד מאיתנו. כי כך תמיד, בכל טבע מסתתר נחש עם פוטנציאל חודרני. נוכחותו קבועה בביוגרפיית המרחבים שלי, ללא קווים מאפיינים מלבד נחשיותו, הוא זוחל לאורך הסיפור של חיי.
הוא היה שם תחת כל אבן וגרגר חול בקרקע גם בלילה ההוא, הרה הגורל, ביער שאין למצוא אותו עוד במפת המציאות, אבל את הרשומון בתמונות הנפש שהותיר, אין להסיר.
הילד חושב בקול רם על הסכנות הטמונות בטבע באדם, ובעצמו. זה זמן רב אני כבר יודעת שהוא ספג אל דמו את התכונה הסמויה שלי, לתסרט דברים איומים ונוראים שיחולל פתאומית האני הסודי שלך, לראות אותם בחלל ההוא כאילו יקרו בעוד רגע אם לא
מצויין, מדוייק, אקרא עוד משלך
תודה רבה איריס.
אבל את גם יודעת שלא חייבות לעמוד מול הנחש הזה בחוסר אונים. הנה, את למשל, מפרקת דברים בכתיבה.
הוא תמיד יהיה חזק יותר. תודה דפנה.