זוג בשסע החיים יושב על ספסל אבן בפארק, יום שמש. הספסל הזה קריר, מוצק, אבל הדברים רועדים. גם השולחן שמונח לפניהם מאבן יצוקה, בנוי כמו שולחן ילדים, לקוח מאותו סיפור, חשבה. היא דימתה שמרצפים אותו אלפי צעצועים קטנים וחלקיקים זערוריים צבעוניים, מאלו שאספה כל יום מחדש. יחד עם הספסלים שהונחו במרובע סביבו, הייתה זו תפאורה פלאית. היא תיקח את קווי המתאר העגולים הנוזליים שלהם בזיכרון, הם יהיו מצע למה שהתקיים בחלל מעליהם אחר כך.
איש רץ בחליפת לייקרה שחורה-ורודה. לפניו רוכב ילד באופניי הרים יקרות, קסדה מכסה את פניו, הוא אומר לרץ "אני לא יודע אם אצליח עד שם". האיש ממלמל משהו לא נשמע. רחוק יותר פועל שכפות ידיו בכפפות מרופדות, אוסף פסולת לשקית גדולה.
את צריכה לדעת מה את רוצה, אמר הגבר מהשסע. פעם אחת בחיים שלך, לדעת, את לא יכולה ככה.
האשה שתקה. היא ניסתה לבטא משהו שלא ידעה איך לתרגם, מתחושה קטומה שזחלה בפנים, בעשב הצהוב העבות שגידלה כבר שנים.
הוא רטן בלי קול וגווו שח מטה בין רגליו. פתאום ראתה את זה מתקרב. מתחת לאדמה הגזומה היטב, דוהר אליה מקצה הפארק, מתפתל מלחץ הנוזלים שהניעו את גופו הנחשי ואיימו לקרוע אותו.
אין לי מילה אחת טובה להגיד עלייך כאדם. נקלעתי לפה במקרה בפוסט הקודם ואמרתי לך כמה אני עדיין כועסת, אבל הקטע הזה שלך יפהפה ולא ברור לי למה אנשים מתעלמים ממנו. מיוחד במינו.
יעל. את לא מכירה אותי.
בכל מקרה, תודה .
גם שתיקתנו היא אמירה (בתגובה ליעל). בדומה לשתיקת הגיבורה בפוסט הזה, גם לנו הקוראים אין דרך לבטא. סתם לומר "מקסים" או "יפהפה" – זה יהיה סתם.
מכירה דווקא. תודה לאלילי הפוסט מודרנה שלימדו אותי להבדיל בין יוצר ליצירתו.