בשבת האחרונה הצטרפתי לסיור בלוגרים שאליו הוזמנתי עם המשפחה בחבל הבשור, לקראת פסטיבל "דרום אדום" שייערך מהשבוע באזור. התנאי הלא מוצהר הוא שהבלוגרים יכתבו כמובן על הסיור והפסטיבל יקבל את יחסי הציבור שלו. פעם הייתי עיתונאית, וסיורים כאלו היו מנת חלקם של עיתונאים, לטוב ולרע. אני חולקת את חיי עם איש פרסום, ולו זה נראה מאוד מוזר ואפילו מופרך שהמועצה שכרה אוטובוס שיצא מתל אביב ואסף כמה עשרות בלוגרים, לסיור פעילות כזה, "מה הם מקבלים מזה? כמה קהל זה יביא להם?" הוא השתומם. אני אוהבת את זה שהוא עדיין איש העולם הישן. כי אני הנגטיב שלו. שנינו עומדים משני צדדים של המתרס התרבותי הזה. מייצגים שני עולמות, לפעמים מתחלפים בתפקידים ונכנסים זה לזירה של זה.
אני מקבלת מידי שבוע הזמנות לפעילויות בלוגרים שונות ונמנעת באופן גורף מכולן, משיבה בשלילה, מלבד פעילות שנטלתי בה חלק לפני כמה שנים, בשיעור בישול עם השפית מיקה שרון. הסיבה היא שאני חשה סוג של אי נוחות לקיים את התנאי הלא מוצהר הזה, בכללים המנומסים שלו, את תכתבי בסדר, ותקבלי מאיתנו לכל הפחות בילוי חביב ומינגלינג, לפעמים נותנים גם מתנות שאותן אני מקפידה לא לקחת. גם כשהייתי עיתואית סירבתי למתנות באופן תקיף וללא יוצא מן הכלל. ידעתי שלכל אחת מהן יש תג מחיר. ברגע שתישלף הביקורת מהמקלדת, המתנה תהפוך לחמוצה.
הסכמתי להצטרף לסיור הזה כי הדרום עושה לי טוב לאחרונה, ויש לי חיבה לנופים הצהובים, מלנכוליים-רומנטיים שלו. אבל אחרי כמה שעות נאלצנו לנטוש אותו כי שוב לא הרגשתי טוב, ונסענו הביתה.
הספקנו להשתתף בארוחת בוקר נחמדה מאוד במחלבת צהלה, שבה חילקו לכל משתתף/משפחה סל פיקניק עם גבינות, יוגורט וירקות חתוכים. עם התיאבון, שוב הרגשתי נקישות על דלת האשמה. אני אוהבת גבינות והברי הייתה מצויינת, אבל האם במחירה אני צריכה לכתוב פוסט יח"צ מזויף שיניח את ליבם של המארגנים? סל משפחתי עולה 145 שקלים בהזמנה מראש. לזוג 85. זה לא משהו שאנחנו לא מוציאים ממילא במקרה הצנוע יותר. כמירוק מצפון מסוים קניתי שם גבינה. לפני הארוחה קיבלנו סיור בדיר הכבשים החינני. המחלבה נמצאת בחוות בודדים מנותקת לחלוטין מדרכים מרכזיות ונפש חיה באזור, על כר מרעה גדול. המשפחה הזו חיה שם שנים, אשת המשפחה, צאלה, גדלה שם באוטובוס עם משפחתה, חלוצה אמיתית, ילדיה מתפלשים יחפים בחול, ובעלה מנגר רהיטים פראיים ויפים. ע', בעלה של חברתי אפרת שגם בגללה הצטרפתי לסיור, אמר שאם היו נותנים לריקי לחיות במקום כזה עשר דקות היא הייתה נתקפת רעידות בלתי נשלטות.
אחר כך נסענו לחבל הבשור, מסביב לנחל, טיפסנו על גשר החבלים. עלינו לגבעות הפסטורליות. כשנסענו משם הקפנו את מסלול הנחל היפהפה. זה טיול שהייתי שמחה לעשות בכל מקרה, באזור הזה, ולעשות שם פיקניק משפחתי נראה לנו אופציה עם פוטנציאל לאושר.
בטח גם היינו רוכשים את הסל כי אני שונאת להכין אוכל לטיולים האלו שלנו, והוא אוהב, אבל מכין רק כריכים מושקעים וזה לא מחזיק חצי יום.
מהפוסטים של חבריי לסיור ומסיפוריה של אפרת, אני למדה שאחרי שעזבנו היו פעילויות מצטיינות לילדים, והקפדתי לא לספר עליהן לילדיי, במיוחד הג'יפים לילדים והקטיף. ייתכן שניקח חלק עצמאי בפעילויות של "דרום אדום", ממילא, אם הבריאות תואיל להצטרף למשפחה הזו, ויפה שעה אחת קודם.
מתוך כל נקיון הכפיים המופלא הזה כמעט אפשר לשכוח שהיית אחת מכתבות הרכילות האכזריות והמרושעות ביותר שהיו כאן.
"והקפדתי לא לספר עליהן לילדיי"
את תמיד כזו חשופה ואמיצה עם הכנות שלך
הרבה מלנכוליה בכתיבה ובצבעים הפעם, ואמת, כמו כל פעם
הסטאטוס שלך עם מה שכתבת על האימהות שלך עדיין מהדהד לי אגב
יעל
מה זה קשור? ואני חולקת עלייך לחלוטין, ליד כתבי הרכילות מהעשור האחרון הייתי פשוט מלאכית שרת ענוגה. גם ליד גפי שפעלה באותן שנים הייתי רכה מאוד.
שרון, כן, זה היה קשה מאוד לכתוב את הסטטוס ההוא, עלה לי בשריפה פנימית.
ואם כבר נקיון כפים, קשה לשכוח לך את ימי ההתעמרות וההתנשאות על מנהלי הפורומים ב-YNET, כשעמדת בראש המערכת. דראון עולם.
בולשיט
כל ההתלבטויות האלה בניוטרל…טחינת מים.
אין בעיה אתית אם תבחרי לצאת לסיור אבל לכתוב עליו באמת מה שאת חושבת, לא כתבה יחצ"נית מלקקת, ולציין שהיית אורחת.
במקרה הטוב נקבל המלצה על משהו שאהבת, במקרה הכי גרוע לא יזמינו אותך שוב.
כתבתי בדיוק מה שאני חושבת, ומי שלא מאמין, בעיה שלו
ווי ווי,
מאיפה כל הרוע הזה? מאיפה?
כל פעם מחדש אני נפעמת מהרשעות האנונימית של הטוקבקיסטים.
מה קשור העבר ככתבת רכילות לפוסט הזה, ומה קשורים ימי ניהול הקהילות בווינט לבלוג?
וגילוי נאות, הייתי מנהלת פורום ערבים-יהודים ופורום ספרים (כל אחד לחוד, כן?) והיו לי כמה וכמה התקלויות קשות עם ריקי – אז מה?
למה צריך לכתוב את הדבר המכוער הזה, למה?
ובכל זאת אם התקופה הזאת מוזכרת, ראוי לציין שריקי הרימה את כל הפרוייקט הזה של קהילות ופורומים בווי-נט, והקימה שם אימפריה מפוארת. בפירוש מפוארת.
וריקי, שמחה שגם את התאהבת בנגב האהוב שלי (ושוב גילוי נאות – גדלתי בבאר שבע)
אסתי, תודה. באמת. למרות שהיו לנו ויכוחים, זה אצילי מצידך. לא חושבת שהתעמרתי באף אחד, היו לי חילוקי דעות כמו בכל תפקיד.
ושרון, התגובה שלך נשארה בליבי.
ריקי,
תודה על הלינק לפוסט שלי 🙂
גם אני מתכננת כבר את הביקור הקרוב בפסטיבל
תהיו בריאים
הרשעות באה מאנשים שנפגעו בדרך, אני בתקופת הרכילות, נראה שאחרים בתקופת הפורומים. לא כולנו אציליים כמוך, אסתי. לחלק מאיתנו זה עדיין כואב.
קודם כל, תהיי בריאה
שנית, זה נחמד שבלוגרים זוכים להכרה אבל האם הכרה פירושה מיסחור?
מודה שהופתעתי לקרוא שהיית כתבת רכילות. זה אפילו כאב קצת (:
מירי, זו גם השאלה שלי. משתדלת להימנע כאן ממסחור, באמהות אובדות מקפידה שתהיה שקיפות.
וכן, גם לי זה עדיין כואב קצת, כבר חשפתי את זה כאן בעבר.
תרגישי טוב! שמחתי לראות אותך ביום שבת.
ותודה על הלינק 🙂