יש לי נהר גועש באוזן שמאל. זו לא מטאפורה. תנו לי להתחיל מהתחלה. בצהריים זיהתה אותי כותבת ותיקה ב'רשימות' בסופרמרקט. מעולם לא נפגשנו, היא זיהתה אותי על פי התמונה. אני לא. בהיתי בה נבוכה, מנסה לקשר חוטים מהכתוב לדמות המציאותית, לבסוף אמרתי לה שאני מתאוששת משפעת קשה. היא לא ביקשה את המידע הזה, אבל אני מרגישה שכל עולמי מתנקז (אירוניה!) לחבטה ההגונה שהחטיפו לי החיים בסיבוב הזה, ולכן מנדבת את ההסבר הזה לכל הבריות שעימם אני באה במגע.

ההתדרדרות במצבי הבריאותי כללה הגעה למיון עם חום שלא יורד וקוצר נשימה ועוד, אבחון (?) שכנראה מדובר בשפעת חזירים, החרפה דרמטית של המחלה אחרי השחרור, והסתבכות עם דלקת אוזניים שבה כאבי תופת, נוזלים שלוחצים על האוזן התיכונה, רופא אלים שמעל בתפקידו ובשבועת הרופאים, רופאים אחרים שהלעיטו באנטיביוטיקה, ועכשיו ללא שמיעה באוזן אחת ועם צפצוף מונוטוני מחריד בעוצמתו. עד כאן גיליון רפואי.

ומכאן אני משדרת מהבועה שלי. הסוּפה הלא רצויה הזו הופכת את העוגנים עליהם אני נשענת ביום יום, פעלתנות עניינית, עבודה של שלושה אנשים, מולטיטסקינג, לבדיחה עגומה. מעמידה בשאלה את כל המובן מאליו, מרסקת את ההגנות הקבועות שלי. לילה אחד קמתי עם קוצר נשימה חריף, ואמרתי לו, אני לא רוצה למות. הוא חשב שאני מפריזה, אבל מעבר לעניין העובדתי, נראה לי שהתחלתי להבין שמשהו מת בסידור הקבוע שלי, הלהטוט האינסופי, אולי איני יכולה להמשיך ככה עוד.

החולשה הכריחה אותי לקחת שמרטפית מידי יום. אם איני יכולה לטפל בעצמי ודאי שאינני יכולה לטפל בהם. למזלי נידבה לי חברה בחורה מקסימה בדיוק לפי הנחוץ לי בתקופה זו. כאב גופני כרוני, יש בו חוצצים בינך לבין העולם, בינך לבין אנשים, אפילו הם הקרובים ביותר. ואני הרגשתי את החוצצים האלו חותכים בעצמות נפשי, כל יום עוד קצת. מכונסת בסבל, הרגשתי כל יום איך אנחנו מתרחקים עוד קצת, הילדים ואני, כי אינטימיות זקוקה לחוויות משותפות חיוביות, משוחררות מצל גדול של כאב שמחבל בכל נשימה. לרגעים שבהם יש הנאה אפילו מהפשוט והטריוויאלי, ולי אין אותו, הכאב לקח. מאז אני מתקיימת בתוך הבועה הנוזלית הזו, עטופה בצליל המצפצף שמתחיל מהרגע שאני מתעוררת, כל כך חזק שביקשתי שיקשיב רגע אם גם הוא שומע.

משונה עד מאוד לחיות בלי שמיעה באוזן אחת. חצי מהעולם נחתך לי. בחלק מהזמן יש בזה הקלה, זה מסנן רעשי עולם המזהמים ממילא את העולם הפנימי. למשל בכביש. אבל בחלקים אחרים יש קושי מהעובדה שהם מדברים ואני צריכה לבקש שיחזרו שוב, להרגיש מוגבלת, לחוש את הדופק של העולם מבעד לבועה גדולה מלאה מים. הדוקטור הטוב יותר, אומר שזה יעבור, כמה שבועות מקסימום.

10 תגובות

  1. וואו! איזה סיוט!
    ולי יש רוח באוזן ימין. כבר כמה שבועות. למדתי להתיידד איתה, כנראה שאין ברירה.
    אני מניחה שזה מסוג המקרים שאת מזדהה עם האמירה הנדושה לפיה בריאות מעריכים רק כשהיא חסרה…
    החלמה מהירה!

  2. זה מזכיר לי ..פעם הייתי בדיזינגוף סנטר עמדתי בחלון של חנות גולף והתלבטתי האם להכנס אל הקניון או לחצות את הכביש במעבר החציה הסמוך,נכנסתי אל החנות ,רגע אח"כ שמעתי בום.משהו נהיה עמום בראשי. כשיצאתי חזרה אל הרחוב רציתי רק לברוח מהתופת שהתגלתה לי היה ריח רע באויר ודממה ,כמו בסרט אילם ראיתי אנשים רצים מכל כיווןן ישר אל המקום המפוצץ לא שמעתי את הקולות רק את הקול שבראשי אומר 'הביתה' ורצתי הביתה כל הדרך עד שמעון התרס"י.
    הרופא היה אמפטי ורגיש ואמר שהציפצוף באוזן יעבור בתוך כמה שבועות או חודשים.הוא באמת עבר אבל התמונה של המון מגיע מכיוון הכיכר ורץ באמוק אל המקום שממנו נמלטתי אני, לא עברה …

  3. נורא מצטערת לשמוע על כך מה שעבר עלייך… אני הייתי שקועה כולי בבר המצווה, שהיום הסתיים בקושי. יותם כמעט התעלף בבית הכנסת, גם הוא חולה, בסינוסיטיס קשה עם חום. אתמול קיבל אוגמנטין.. 🙂 אבל זה כדור נורא חזק ומחליש אותו, אולי את רוצה חצי מהחפיסה? 🙂
    שולחת לך הרבה חיבוקים. טוב שהשגת שמרטפית, זה המיטב שאת יכולה לתת לילדים עכשיו, תנסי אולי, אם את יכולה, שהם יטפלו בך קצת, בדרכם, למשל יביאו לך מים או ישבו לידך כמה דקות בחיבוק. זה גם מקרב. החלמה מהירה!

  4. אי אי אי אי
    מה יש כאן עם האוזניים בארץ הזאת?
    לי אין דלקת אוזניים (שזה כאבים שאי אפשר בכלל לתאר אותם ורק משתווים בזוועתם האיומה לכאבי שיניים) אבל יש לי את הורטיגו החביב שהשתכן לו באוזני התיכונות
    בקיצור, לא נותר לי אלא להביע את השתתפותי תוך ציון העובדה שגם אני נושאת בנטל האוזניים… (:

    שרק יעבור לך מהר ותרגישי טוב

  5. נשמע קשה וגם זורק למחשבות שהן מעבר לקושי הפיזי וטוב שאת כותבת את זה כסוג של צפייה מהצד למרות שאת בעומק המערבולת. מאחלת לך הרבה טוב בכלהתחומים.

  6. אוי, ריקי, אני כ"כ מזדהה איתך. ב-2005 היתה לי ירידת שמיעה פתאומית באוזן אחת, שגררה אשפוז של יומיים וטנטון ופרוגנוזה לא ברורה, ובדיוק כמוך, הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה. אצלך זו הפעלתנות והמולטיטאסקינג, אצלי זה היה אורח החיים הלחוץ והסטרס. הסתגרתי לשבועיים בבית, דידי סינן את כל המתקשרים, נתתי לגוף להתאושש, מה שלקח המון זמן, וחשבתי הרבה. אני שמחה להגיד שזה עזר. אני בושה להגיד שרק לזמן מוגבל. מאז היו לי עוד 2 קריסות (הנוכחית עכשיו, אחרי סמסטר לחוץ במיוחד, בדמות מחלה ארוכה ארוכה ושפל פיזי ומנטלי) שכולן הביאו לאותה מסקנה שכ"כ קשה ליישם: משהו צריך להשתנות. אבל כ"כ קשה לשנות, בטח כשיש ילדים. קשה להליחם בדפוסים שמה שמניע אותם סמוי מהעין, וותיק וחזק יותר מכל החלטה רציונלית שמקבלים בגיל 40. אני מאחלת לך רפואה שלמה, ושתצליחי להגיע לאיזון החמקמק בין כל המרכיבים בחיים שלך. נשיקות.

  7. תודה רבה, דפנה, אסתי ותמי. אסתי, גם אני שמעתי על כמה אנשים עם ורטיגו. תופעה מוזרה ומפחידה. שיעבור לך מהר, זה ממש נאחס.
    תמי, כרגיל הצפת אותי במחשבות ותובנות. יש לי הרבה מה לומר, כרגיל חלק מהעוצמות סיננתי. הילדים לא אשמים, והנה את מראה את זה. מאחלת לך שהכוחות יחזרו, כמה אנחנו מבינים את החסר כשהוא מגיע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *