הילדה יודעת שיש לה סבתא אחת לאה, וסבתא אחת מתה. היא אומרת, סבתא חיותה מתה, היא לא מדברת ולא נושמת, כי ככה זה כשמתים כבר.
היא נזכרת בה כל יומיים שלושה למרות שלא הכירה אותה כלל, היא מתה עוד לפני שהגעתי, לפני שהכרתי את אבא שלה, התאהבתי, נטשתי את רוחות הרפאים בחיי ועשיתי לו ילדים.
אבל יש לה עניין איתה, הילדה. אחיה אדיש, הוא אומר לה, "למה צריך לדבר על זה? מעצבנת אחת", והיא בשלה, סבתא חיותה איתה פה ואיתה שם, היא חולמת עליה, בוקר אחד קמה ואמרה, "חלמתי שסבתא חיותה באה אלי, היו לה שערות מזהב ושמלה כמו שהייתה לאמא של סינדרלה בהצגה".
ומה היא אמרה? אני שואלת אותה. "כלום, היא עונה במשיכת כתפיים, אמרתי לך כבר שהיא מתה, אז איך היא יכולה לדבר".
ערב אחד, אחרי שאמרתי לה ללכת לשחק לבד, היא לקחה שתי בובות כף יד מארגז המשחקים, ואז שמעתי אותה מורה להן, "את תהיי סבתא לאה, ואת תהיי סבתא חיותה, ואתן גרות יחד, טוב?
"חיותה, מה את רוצה לעשות היום? היא שינתה את קולה לקול צרוד מעט, "את תרצי לשחק? את רוצה אולי קפה ועוגה? קחי", וכך הלאה בסיפור שלה, הן היו נוכחות במלוא מובן המילה.
ביום שאחרי – טלפון. אני מדברת עם אמא, יותר נכון היא מדברת ואני בקושי מקשיבה. אני נותנת לדיווח שלה להחליק ממני, מפעילה מגבים כדי לטאטא אותו כמו טיפות דלוחות, עוד רגע לא אזכור דבר. היא תגיד שהיא מתגעגעת, לא התראינו מזמן. אני יודעת בדיוק, בפעם האחרונה לפני שישה שבועות היא ישבה כאן עם אבי שעה ומחצה, דיברה מעט ועיניה דיברו המון, אני אישה כבויה הן אמרו, כי כולכם לא נותנים לי מספיק אף פעם.
עכשיו היא מבקשת לדבר עם הילדים. קחי, זו סבתא לאה, אני מושיטה את הנייד לילדה, היא קורנת חיוך מאיר גדול כשהיא לוקחת את המכשיר, ומקרבת לאוזנה היא מהנהנת ואומרת, אני יודעת, כי סבתא חיותה כבר מתה.
בת כמה הקטנטונת? 🙂 נשמעת מתוקה מאוד. כל כך יפה המקום שהיא מתעקשת לתת לסבתא חיותה המתה ולסבתא לאה החיה. שמת לב למשחק המילים?
ארבע ורבע. בטח ששמתי לב, כמו שאומרים היום, עפתי על זה.
תוהה אם הייתי צריכה להמשיך
"נטשתי את רוחות הרפאים בחיי".
וכל הפיסקה הלפני אחרונה, על אימך, חזקה וחשופה.
איך זה שתמיד את הבנים זה לא מעניין ואת הבנות זה מרתק, סבתות, אנשים, דברים שקורים. בנות כנראה נולדות עם חיישנים לזה, אנטנות, תדרי קליטה, קשב וריכוז, לזה, אנשים, גם מתים. עפתי על הפוסט.
תודה רבה שרון. זה לא עניין של מגדר אלא גיל, בגילה הבכור היה עסוק מאוד במוות, בצורה מוגזמת מאוד, זה לקח איזה שנתיים עד שהעניין נרגע. גם הוא דיבר על הסבתא, ואפילו ביקר בקבר.
סבתא חיותה כנראה באמת שם מתחת לפני השטח בהמון דברים ולבת שלך יש מזל שהיא עדיין רואה את זה.
זה אכן מוזר הנוכחות הזו, גם אני הרגשתי בה כמה פעמים ואפילו לא הכרנו.
פשוט מקסים, ריקי. הילדה, הכתיבה, הכל.
תודה רבה תמי.
נפלא. וגם עצוב.
תודה רבה רונית.
אני דווקא רואה במציאות שלנו נקודות אור. קודם לכן דמות הסבתא/אימו הייתה מסתורית מאוד, ונקשרה רק בהקשר הטראגי, מותה בטרם עת, ממחלה. לא ידעתי עליה דבר. הבת שלי מחייה אותה, מעניקה לה נוכחות בלתי צפויה, היא לא מתייחסת אליה ברובד טראגי בכלל, אלא כסבתא, מה שבעצם לא הייתה מעולם, ולמרות שהוא מציינת את מותה, היא מאוד נוכחת.
ובעצם מה שעצוב באמת הוא על זו שחיה, שזו אימי, שעל אף שהיא תודה לאל איתנו, תזכה לחיים ארוכים, אז.. ובכן זה כתוב .