אומרים שהתוכן הוא המלך, אני אומרת שהתוכן הוא אויב מר. תוכן, איזו מילה אירונית לעולם שמקיים כל כך מעט. כעובדת בתחום הזה, אני אמורה לדעת, ואיך זה שככל שאת מתמסרת למילה החלולה "תוכן", את מתרוקנת מבפנים. ככל שאני טובעת ב"תוכן", בתוך מיליוני ההודעות, המסרים, המילים, התביעות ל"צרוך" את הדברים, לעכל, להפנים, אני עורגת לעולם ריק מתכנים. עולם שבו התנועה היא בלתי מילולית, שהכל בו חומר מצד אחד, ותחושות נעדרות כותרות מצד שני. מוזיקה קיומית. ריק שמאתחל את ההכרה.
בגלל זה, בין היתר ,אהבתי מאוד את המאמר של אלי הירש על מאיה בז'רנו, אחת המשוררות שאהבתי במיוחד בצעירותי.
אז מי הרג את הסיפור? האינטרנט?
השבוע היה בסימן מסרים סותרים, בשורות טובות ורעות בעבודה, צורך במטענים ואנשים שמבקשים להיטען ממני, מחברים אלי משאבות ענק, כשהם מצליחים חלקית בלבד. מוזר איך ישנם רגעים בהם ההלימה מסעירה, את מצליחה לייצר הכלה מדויקת לאדם אחר, לפרוק אותו ממטען הכאב, ורגע אחרי זה, כבר לא. ההתרוקנות מגיעה מהר, היא אכזרית ומאיינת.
ומה שאני רוצה זה ריק אחר. המילים הן סוכן תובעני, המשימות של היום יום הן רוצח שכיר של האני. יופי ויצירה ירצו להיוולד רק אחרי השמדה טוטאלית, גוג ומגוג של הרעש הזה, התוכן.
וזו כמובן תשובה מאוד מדויקת לשאלה ששאלת כאן:
http://rikycohen.co.il/?p=66592
את חושבת? אבל זו תשובה שהגיעה כרונולוגית הרבה יותר מאוחר .
זה שלא הבנת קודם לא אומר שזה לא היה שם. כן, אני חושבת שזאת התשובה לשאלה שלך.
וואו כמה יפה
תודה רבה אורנה .
דיתה, זה עצוב לי
מזדהה(:
איזה יופי כתבת. הטרגדיה נובעת מכך שאנחנו לא יודעים לדייק את עצמנו לא עזרת מילים (במיוחד אנחנו) ורב התסכול כי המילים תמיד נשארות חיצוניות לדבר, וחמור מכך, אף יוצרות חיץ בינו לבינינו.
בהמשך למה שמירי כתבה, אני חושבת שלהיפך, הקושי הוא לדייק את עצמנו במילים, ושלכתיבה יש שכבות, הדיוק מגיע דווקא כשלא מתכננים שום דבר (אני חושבת על תרגיל שהיה לי, כתיבה כמין ציור שמשמעותו מתגלה רק אחרי שסיימת אותו).
כשקראתי את תגובתה של מירי הרגשתי את המילה דיוק מחלחלת לי בעצמות . יעל, אני מסכימה איתך אבל את התייחסת למשהו אחר ממירי, לדעתי שתיכן מדברות על חוויה שונה.