הקוראים המתמידים של בלוג צנוע זה, זוכרים לבטח שהיו שנים שבהן עסקתי במלאכה היומרנית של כתיבת ספר. פרקים מתוכו פורסמו כאן, ולמעשה הבלוג הזה היה הסטארטר שלו, על בסיס טקסטים מתוכו שהורחבו, הובעה נכונות מצד עורכת שאני מעריכה מאוד להגיע איתי לגמר, לארץ המובטחת של דבר דפוס כרוך בחנויות הספרים ששמי מופיע עליו.
העבודה עם העורכת נמשכה כשנתיים וחצי במרווחים, וחוותה מהמורות מאני-דיפרסיביות. מהתחושה המתומללת שאנחנו כמעט שם, ועד הביקורת המסרסת של העורך הראשי-ראשי. בין רקיעים של התחושה שהגשמתי את רודן הפנטסיות שלי, להיות סופרת, לבין הואדי העמוק של חוסר הביטחון הנשכני. בשלב מסוים אמרתי די. הודעתי לה שאני חדלה לעבוד עליו. עוזבת אותו. זה היה קצת אחרי שסיפרתי לה שאני לא מחבבת יותר את הדמות הראשית, שהייתה כמובן אני. היא צחקה וענתה שככה זה כשכותבים ספר כל כך הרבה זמן, מתנתקים.
כמה זמן אחר כך הייתה אפיזודה נוספת בה ניסיתי לעבוד עם עורכת שהיו לה שבחים מחזקים מאוד על הטקסט עד כה, מפיחים בו ובי חיים חדשים, תקוות גדולות. חזרתי לצלול אליו ושוב התחושה הזו חזרה אלי – הוא לא מספיק טוב. הוא לא כמו שקיוויתי שיהיה, ונכון שמתבקשת קלישאת הילד המאכזב, אבל אני אמנע. הוא לא הניח בי את התחושות שמניחים הספרים שאני אוהבת, שהם יוותרו כסימן בנפש. ולא כריגוש זמני. היו שאמרו שאני חיה כל החיים – אני רוצה את זה בכל סנטימטר בהוויה שלי מגיל שש בערך – על הכמעט הזה, על ההבטחה, ה פ ו ט נ צ י א ל, בגלל פחד, פשוט פחד בנאלי להבין שזה לא יתממש. ואם יתממש יהיה מאכזב עד מוות. אולי יש לפחד הזה חלק, אבל זה גם יותר מזה.
חיים שלמים של תקווה וייעוד עצמי עשו אותי דווקא מרירה מכפי שצריך היה להיות. כן, יכולתי לסיים את הספר, באופן סביר ואולי לא רע. אחרי עריכה הוא אפילו היה די טוב. אז מה. יכולתי להשתמש בכל הקשרים עם כותבי ביקורות וטורים ואנשי תקשורת, כאלו שיש לי, וכאלו שהייתי דואגת במין תוכנית מחושבת לטפח במיוחד. חלקם היו כותבים דברים כמו, "ספר חשוב", "מסמך מרתק וחושפני על אמהות בת זמנינו". אז מה. אולי היו כמה אייטמים בתקשורת המשודרת, פנתיאון ממש.
כל כך הרבה אנשים מסתובבים במדינת תל אביב רבתי עם הקוק הדמיוני הזה, להוציא ספר. תעודת הכשרות וחותם האיכות הנשגבים ביותר, זה לא חדש, אבל כמות הספרים שיוצאת, הררי האייטמים לרגע, הופכים את השאיפה הזו לאמביוולנטית לעת עתה. וישנו גם האינטרנט כמובן. ברור לי שאם לא היה נוצר ומספק את הסיפוקים המהירים שלו, זה היה קורה. ברור שאולי היה מתקבל אחרת, נשפט אחרת, הטוקבקים הופכים היום כל מוצר תרבותי לנגרס תחת יכולתו להיות נוח לעיכול, או לא. זה מצטרף למסה מאוד שטוחה של סביבה תרבותית שבתוכה היו דנים אותו לתיוג מסוים, הנה זו שהוציאה ספר על אמהות סובלות, נזמין אותה בפעם הבאה שיהיה אייטם על הורים רעים.
וישנה גם הגוורדיה. הקהל המדומיין שמעדיף את הספרות שלו אנינה ותובענית, ביניהם זה שחי איתי בבית, ויגידו מה שיגידו, בפסקול שבראשי אני שומעת את גזר הדין והנימוקים לעונש. מהתעלמות לזלזול תהומי, שיוך לאותה ספרות שאני עצמי פוסלת. תוכלו להאשים אותי שאני מסתפקת בבלוג? ואנא אל תראו בכך זלזול, אני יודעת שלבלוג שלי ולאתר אמהות אובדות, יש חשיבות מסוימת בהשפעה על השיח העכשווי על ההורות, זה עניין מוכח. זה יותר חשוב בעיני מה"להוציא ספר" הקדוש.
כשאני עושה את הדין וחשבון היומי עם עצמי על האפשרויות שפספסתי, על ההזדמנויות שניתנו לי ולא מיציתי, אני מפיקה את המסקנות שהיו פעם חששות שפחדתי אפילו לגלות לעצמי. שאני לא טובה בכתיבת רומן, שהשירה שלי והסיפורים הקצרים יותר טובים, שזה יגיע כשזה יהיה מספיק בוער.
הו, ריקי. ראשית אני מבינה ומזדהה, בעיקר מפני שהיתה איזו תקופה שבה גם אני הסתובבתי עם זה בראש. כמו אתנה, הזה היה רצון שכבר הגיע לבוש וחמוש – להוציא ספר. כי זו גושפנקא רשמית לכתיבה? כי זה נוח להגדרה העצמית של אדם, במיוחד כזה שנוטה לחלום הרבה, להגיד "אני סופרת" ולסתום בזאת טיעונים נגדיים?
את סופרת את האינטרנט ואת סיפוקיו המהירים בין הגורמים לכך שזה לא קרה, אבל בהשתמעות שלילית. אני רואה את זה הפוך: הרצון להוציא ספר יכול להיות רעב גנרי לפרסום, להשארת טביעה משלנו על (נגיד) הנצח, והוא יכול להיות רצון להגיע להגיד את הדבר שלך באוזני אנשים, להגיע אליהם, לגעת בהם. גם זה שייך, אגב, למשפחת הנצח, הוא פשוט נוסע לשם באוטובוס אחר.
ואז זה קרה שפתחתי בלוג והגעתי לקהל. לא היה בזה הרבה סיפוק מהיר – זו היתה עבודה קשה. אבל כן, היעדרם של שומרי סף ומסננים אולי גרם לכך שהטקסט לא הזדקק כפי שהיה אם עורכת תובענית היתה רודה בי כראוי. מצד שני, גם האפקט המסרס לא הופעל, ובסופו של דבר תקופת הבלוג היתה תקופת הכתיבה הכי פורה שלי.
ונניח שאני בדיוק כיום עומדת בפני פרויקט. הוא לא ספר במובן הקלאסי. אבל כולל טקסט. לא הסיפוק המהיר באינטרנט לבדו גורם לי לערער על הרצון שיודפס. זו הידיעה שקל, ואפשר, לדלג מעל המשוכות של המנגנון הארכאי הזה של הוצאות הספרים והמפיצים והמשווקים – וכל המנגנון המסואב שיונק לתוכו את רוב התגמול של הסופר ומשאיר לו להתבשם רק ממספר העותקים שנמכרו ומכמות האזכורים האוהדים בתקשורת – ואפשר להגיע לאנשים ישירות, ללא מתווכים. אישית, זה נראה לי יותר חשוב מהמדיום שדרכו נוגעים באנשים. עצם הנגיעה.
דומתני שעידן קוראי הספרים הדיגיטליים יכול לשמש סוג של נחמה פורתא למי שבכל זאת חשוב לו שכתביו יקבלו צורה פיזית ספרית. וכן, גם בשיטה האינטרנטית יש כמובן מודלי רווח, ובה דרושה הרבה יותר עבודת רגליים/ידיים מקלידות של הכותב, ואולי גם נכונות שלו להודות שהוא זקוק לעורך גם אם הוא לא חייב אותו, ועוד ועוד.
כלומר החלום הזה להוציא ספר נראה לי כמו חום ששייך לעידן הישן, דינוזאור כזה, שבעוד עשר שנים יתחלף במשהו שונה לגמרי. השינוי כבר פה, כל מה שצריך הוא לעדכן את החלום.
עזבי, ריקי
לא-להוציא-ספר זה הספר-החדש. יש לי כל כך הרבה נימוקים למה לא, חלקם חופפים לשלך. ונניח שתוציאי ספר, מה כבר יקרה? למה התצורה של ספר מודפס היא תצורה שרבים כל כך שואפים להשיג? בעיניי הדבקות בפורמט היא קצת אנכרוניסטית. ברור שהתקופה שלנו היא תקופת מעבר בכל הקשור לשיגרת-קריאה ואנחנו עם הבהונות בעולם החדש אבל הראש משום-מה עדיין נסוב לאחור. בוודאי תסכימי איתי שהגבולות בין הכתיבה הבלוגית לספרות מיטשטשים והולכים, למשל, כשאני קוראת את 'נתניה' של דרור בורשטיין התחושה שלי היא שאני קוראת פוסטים מודפסים מתוך הבלוג של בורשטיין. מסתבר שלא רק פעולת ההדפסה וההוצאה לאור של דפים מכונסים בכריכה היא שהופכת ספר לספר, זה חייב להדהד בתכנים. גם אני חושבת שהרומאן מת, או לכל הפחות מחרחר קשות. האבולוציה הספרותית מתגלגלת למקומות אחרים עכשיו.
נימוקים בעד הוצאה לאור של ספר: סופר חשוב אחד אמר לי פעם שהיתרון בהוצאת ספר הוא לא הספר עצמו אלא המסביב, על כל הכרוך בזה – פסטיבלים, חו"ל, פוזיציה מכובדת של סופר ושאר כיבודים. אני שמה קצוץ (=תחליף מינורי למילה ההיא הבוטה) על כל זה. כשבא לי להגג, יש לי בלוג (ויש לי עוד הרבה מה להגיד בנושא, אבל פנים אל פנים, כשניפגש פעם לקפה. זה לא לבלוג)
אני הרי לא מכירה אותך מעבר לבלוג אבל מכאן נראה שהתחשבנויות מתוסכלות כואבות מסתירות לך הרבה מהנוף. מילא כשאת מתחשבנת עם העבר ועם ההווה על כל חלקיו, אבל להתחשבן עם העתיד זה הכי חסר שחר שיש. וגם זו ש צודקת מן הסתם.
מצחיק ואירוני. כשהתחלתי לקרוא את התגובות, חשבתי לעצמי, זו ש ומירי, בדיוק אלו שהייתי מאוד שמחה לקרוא ספר שלהן, ואז הבנתי שגם אני נופלת בפח היקוש הזה. טקסטים שלכן מלווים אותי, בעצם גם שלך מרית, וחייבת להודות שזה בא על חשבון "ספרים עם כריכה". אני מאוד מסכימה עם כל מה שכתבתן, ויודעת שחשיבותם של בלוגים מסוימים הם כפי ספר ולפעמים יותר, אני גם מסכימה שחלק מהספרים מוטב שהיו רק בלוגים. מרית, לא הבנתי, למה אני מתחשבנת עם העתיד?
עדכון נוסף שהגיע זה עתה:
חברת פייסבוק כתבה לי שמה שאני מתארת מזכיר מאוד הפרעת קשב. well
יש לי הוכחות בכתב 🙂
הזדהתי עמוקות. תודה שפתחת את הלב זה אמיץ וכנה
גם אני. מזדהה עמוקות.
בעיקר עם התחושה הזו של אני לא כותבת מספיק טוב כדי לכתוב רומן. מקסימום איזו רשימה או שתיים בבלוג.
אני, אגב, חושבת שאת מאוד מוכשרת. הטקסטים הקצרים שלך והשירים שקראתי היו פנינים אחד אחד.
הערת השוליים שכתבת לעצמך בדמות הספר של סימפסון הופכת את כל המשמעות. מאוד עצוב ונוגע ללב, אחרי ששמים לב אליה.
אַת בסדר. ואת תכתבי אותו יום אחד.
אסתי? תודה רבה. אני כל כך מופתעת! אין לך מושג כמה. בחיי שחשבתי שאת מהאנשים שלא יחבבו את הכתיבה שלי. זו מחמאה שאני מאוד שמחה לקבל ממך. סליחה על ההשתפכות המביכה. אני קראתי לא פעם שכתבת על הספרים הרבים שיוצאים וזילות הסופר. אני צריכה לבדוק למה אני שוב לוקחת כמובן מאליו מראש שאנשים מסוימים לא יעריכו אותי בגלל דימוי מסוים.
ללא הפעם, בדיוק, קלטת את זה. קראתי אותו לפני שלושה שבועות וחשבתי, הנה, ככה עושים זאת נכון. היא כותבת נפלאה
קראתי את הלן סימפסון, וקראתי את מה שכתבת אז. את לא פחות טובה ממנה.
הי יקירתי. אני לא יודעת אם זה היה מכוון מצדך אבל הרבה תודה על השיר של פיטר גבריאל עם הכתוביות שהיה מקסים 🙂
אני מבינה ומקבלת כל מה שכתבו לך בתגובות, ומבינה גם את הרצון והצורך בספר אמיתי שאפשר להחזיק ביד ולהפוך בדפיו. גם לי יש רצון כזה. ספר זה כזה דבר קסום. אני חושבת שעדיין ספרים מהווים עבורנו משהו ממשי להחזיק בו, והבלוג וירטואלי מדי, בלתי אחיז ביד. לדעתי זה חלק מהחוויה. וגם האפשרות למפגש עם אנשים אמיתיים סביב ההוצאה לאור וכו'. אמנם יש לזה גם חלקים של מסחור ואור זרקורים ש"מלכלך" את העניין.. וגם חלקים טובים יותר.
חוץ מזה סיפורים ושירים הם לא פחות בגדר ספרות מרומן… ובאמת לא כדאי להלחץ, החיים מורכבים, לכתוב לפעמים מהווה מותרות או כרוך בויתורים על דברים שאולי אינך רוצה לוותר עליהם עכשיו.
את יכולה למחוק את כל מה שכתבתי כאן כשתביני מי אני, אבל שימי לב שלמרות כל מה שקרה, אני עדיין חושבת כך. את הכשרון שלך והכתיבה הלוהטת ורבת העוצמה איש לא ייקח ממך.
אפילו לא את.
כי את כבר מתכננת מה כל אחד יגיד על הספר ומה תרגישי ועל סמך זה (בין השאר) את מחליטה שלא צריך. וזה כמו המשל של לה פונטיין על החלבנית וכד החלב, שבו היא מפנטזת איך תמכור את החלב ותקנה אפרוחים ותמכור את האפרוחים ותקנה לא זוכרת מה וכן הלאה וכשהיא מגיעה לשיא עושרה היא מועדת והחלב נשפך. ואצלך זה יכול להיות אותו דבר רק הפוך, כי ממש אי אפשר לדעת איך ספר יתקבל ואיך יובן ואיפה יגע.
וגם אני אוהבת את הכתיבה שלך.
תודה מעומק הלב השסוע, לכולכן. זה מלטף בדיוק במקום הנכון. כן, מרית, הזכרת לי את המשל שקראתי עם בני, זה באמת חלק ממני התסריטים האלו, את יודעת משהו, הם שם מהילדות, לגבי הכתיבה. פתאום נזכרת בזה.
יעלילה, במקרה צף לי בתודעה, בגלל שמו, שיר די חדש, הוא נהדר גם בעיני. ואני חושבת שהאדרת הספר המודפס הולכת ונעלמת כמו שכתבה מירי וגם זו ש. אנחנו עוד בדור שגדל על זוהרו, זה בהחלט בפתח, כמו שהיה עם העיתונים.
היי ריקי,
אני שמחה על הפוסט הזה ולו רק בגלל שעכשיו את יודעת עד כמה אני מעריכה את הכתיבה שלך. חשבתי דווקא שכבר אמרתי לך בעבר כשקראתי איזה שיר שקרע אותי או ריגש אותי או סתם היה יפיפה בעיני. כנראה שלא הייתי ברורה מספיק. אז הנה יש לי הזדמנות לשים את הדברים על השולחן.
וכן, אני בהחלט חושבת שיוצאים יותר מדי ספרים. שהרוב גרוע או בינוני (שבעיני זה גרוע מגרוע), מה שכמובן לא גורע מהכישרון שלך. גם לא מה שאני חושבת או לא חושבת, כמובן.
מזדהה מאוד, ואין לי הרבה מה להוסיף על הדברים שנאמרו, חוץ מזה שאני לא חושבת שהפורמט של הספרים פס מן העולם או יעשה כך בעתיד הקרוב. העניין היחיד הוא שעל תשומת הלב שלנו מתחרים עוד המון אחרים, אבל זה הכל, לדעתי.
אה, ועוד משהו. מכיוון שכבר הוצאתי ספר וכתבתי את כולו לבד והעורכת שינתה רק מילה פה ומילה שם, אני חייבת לומר שעבודה כזו מול עורך כפי שאת מתארת היא זרה ומוזרה לי ואולי בה יש משהו מסרס. אולי תנסי אחרת? (אבל זה קשה, נכון.)
גם אני חושבת שבינוני זה גרוע מגרוע. ובאמת תודה. כנראה שראיתי וזה לא נקלט בגלל האמונה המוקדמת שלי.
כן, ימימה, אמרו לי את זה, שעשיתי טעות. תמיד האמנתי שאני צריכה מלווה. אם אכתוב משהו חדש, קודם כל אסיים את הכתיבה.
נגעת בנושא שמעסיק אותי בלי סוף. אני מראיינת כותבות רבות, לעתים כאלה שהיצירות שלהן בלתי נשכחות בעיני ורבות ערך ומטלטלות או לפחות מטמינות אצלי בראש ובטטן סוג של מטען שאי אשר להשתחרר ממנו ולפעמים פחות, הרבה פחות – ואני עדיין מעריכה את העבודה, היצירה, הגישושים, הניסיונות להגיע לשם. אלה תהליכים מעניינים גם אם התצואות לא תמיד ישארו לנצח או ישנו להמוני אנשים את החיים. ואני חושבת שכל עוד את שם, בתהליכים האלה, והיצירה היא חלק חשוב ממך ומההתחבטויות שלך, את חיה חיים ששווה לחיות. (זה לא התכוון לצאת כל כך דרמטי, ואולי בעצם כן).
אמרתי לך כבר, בטח, אולי במילים פחות מדוייקות:
אני
אוהבת
אותך
=
ויודעת שזה לא קשור לטקסט שלך, שקראתי ואני מבינה כ"כ. אבל זה לא מתכוון גם להיות קשור לאיו. וזו התמצית
קראתי והזדהיתי עם כל מילה, כמעט. שנה וחצי עבדתי על רומן. כתבתי ומחקתי וכתבתי ומחקתי וכתבתי 300 עמוד, קיבלתי מחמאות מקוראת חשובה אחת, קטילות מאחר. בסוף הפסקתי כשהבנתי שהדמות הראשית לא מעניינת אותי מספיק. כשהתחלתי לכתוב את הבלוג קיבלתי שתי תגובות עיקריות: 1. סוף סוף את כותבת משהו שזורם לך 2. עזבי את הבלוג, מה עם הספר. אני מאמינה שיום אחד אחזור אליו, ונדמה לי שמה שעוצר אותנו יותר מכל הוא הרצון להטביע חותם אצל מישהו אחר. בסופו של דבר, החותם הזה תלוי רק במישהו האחר, ובנפשו המיוחדת. כשאנחנו מנסים לקלוע לנפשו של אחר אנחנו רק מעמיסים על עצמנו ביקורת עצמית. נראה לי שהסוד הוא רק לדבר אותנו, ולעזוב את ההשפעה שתהיה לזה. אולי יום אחד גם אצליח להקשיב למה שכתבתי עכשיו, ולחזור לכתוב… בינתיים תענוג לקרוא את הבלוג שלך, לפחות
הפוסט הזה כאן הוא בדיוק דוגמא לכך שאת כותבת נהדר, אישי, חושפני ונוגע באנשים רבים, והנה, ללא ספר. זה ישירות לקורא, מיידי, וללא כריתת שום יער גשם בשביל זה. אני מתחבר למה שכתבת, מבין אותך. יש משהו בספרים שהוא מעט אנכרוניסטי כמו שכותבים כאן ועם זאת עדיין חי ו"מכובד" ו"נערץ" ומשהו ששואפים אליו, להוציא כזה. אין בכלל ספק שהדבר שגם כתבת כאן על השפעתך בכתיבתך באתרים ברשת, בבלוג שלך ובאתר שלך ובכל פעילותך האינטרנטית, הוא מוצק וברור, ואף אחד לא יכול לקחת לך את זה. זה חשוב.
מיכל, את פנויה לנישואים? באיזו שעה?
טוב לי לקרוא ולדעת. את דעתי את יודעת.
מור, תודה רבה, מצאתי את עצמי במה שכתבת, היו לנו חוויות דומות והמסקנה שלך נראית לי נבונה.
שרון, זה טוב ומחמיא לי שאתה ממשיך לקרוא אותי וחושב עלי כך.
עניין אותי מאוד לקרוא את מה שכתבת כאן. אני בהחלט סוחבת את "הקוק הדמיוני" הזה [יותר כמו הצלב הדמיוני] וזה אכן מכניס למשברים. ונכון – זה באמת מטומטם להזדקק לגושפנקא הכרוכה הזו כאישור לכך שאני קיימת. ועדיין – הייתי רוצה לחשוב שזו שאיפה נעלה. וגם שיש הבדל בין ספרות יפה לפובליציזם. [ואני מודעת לכך שיש ביקורת מסרסת אולי טמונה במשפט הזה גם אבל אני באמת מאמינה בכך. אולי אני משתייכת בזה לצד של קוראי הספרות היפה, קרוב לודאי. ואמרתי לך אתמול שהספרייה שלכם מסעירה אותי, והתכוונתי.] ולמה בעצם לא להוציא קובץ סיפורים קצרים? סליחה על ההתערבות, אבל נראה לי שחבל להרים ידיים מחלומות ספרותיים, וגם – אני גם סובלת מהפרעות קשב, וגם לי קשה מאוד לכתוב טקסט מאוד ארוך, נובלה, שלא לדבר על משאת חיי – רומן, ואני רוצה להיאבק על זה, אז נראה לי שעל אחת כמה וכמה כדאי להיאבק עם כבר התקרבת ללהשלים אותו. שוב, אני מקווה שזה מתאים ומקובל שאני קוראת את הבלוג.
אני,
מאיה.