הייתי בת 22, דורית לקחה אותי לקפה תמר כחלק מטקס הקבלה המתמשך שלנו לעיר הזו, ולאנשים שהיינו נואשות להתחבב עליהן, היא הצליחה יותר. הוא ישב שם, גבר עם עיני טורקיז פעורות וסקרניות, והזמין אותנו להצטרף. נוצר שם פינג-פונג שיחה בשלישייה, הייתי בטוחה שהוא ינסה להשכיב אותה. היא הייתה היפה והשחקנית המוצלחת מבין שתינו, ואיכשהו די מהר מצאתי אותנו ממשיכים בשיחה בלעדיה. משהו בעיניים הגדולות האלו, שצבען היה עז כל כך כמו היו אגם מלאכותי, הרתיע אותי בהתחלה. גם התלתלים הרכים האלה, והנשיות הסמויה שקפצה מיד מגינוניו. אבל האיש הזה היה מתוחכם ברמה אחת או שתיים ממני, הוא ידע להקשיב וידע שהנערה המבולבלת הזו צריכה את ההקשבה הזו, שאלותיו היו כמו טילים מונחים ישירות לרגשות הכאוטיים שלה. שלי. תוך שעה קלה הוא הניח את משפט המחץ לפענוח שלי. "את תצטרכי להתמודד שוב עם הנטישה הזו, את יודעת, לא תהיה ברירה".
הדבר הבא שקרה הוא שבכיתי בלי שליטה באמצע תמר, ההומה אנשים שחיו כדי להעמיד פנים שהם נהנים. אם זיכרוני אינו בוגד בי, שרה הבעלים נזפה בי.
והדבר שקרה קצת אחר כך, הוא שהייתי איתו במיטה. האיש ההוא כמובן עסק בפענוחים למקצועו, שכן היה מתמחה בפסיכולוגיה. שנים אחר כך הפך לפסיכיאטר מצליח. עם הנטישה כפי שניבא בידענותו הרבה אכן נאלצתי להתמודד כמה שבועות אחר כך, בעזרתו.
מידי פעם אני נזכרת במשפט הזה כקוד הגדול שתמיד מתגלה בעומקן של לולאות החיים. שנים רבות על ספות המטפלים (אלו שטיפלו בנפשי בלבד), תמיד החזירו אותי למסקנת העל הזו. משהו בנטישה, אפילו היא של אחרים, מגלח ממני את כל הנכסים שעמלתי להשיג, בטחון עצמי, הכרה, ידיעה ששום דבר אינו נצחי, ציניות, הכל נשאב לכאב האינסופי המאיין. הופך אותי לזומבי-נטישה. הקול היחיד ששמעתי היה, למה, סליחה, זו הייתה צעקה מחרישה. ויש בעיר הזו לפחות בחור אחד שנטש אותי כל כך טוב, עד שהפך אותי לבעלת חוב. הוא הצליח לכייל אותי בנטישה הזו, כעסתי עד הקצה הכי נואש שלי, והנה אני היום. קצת יותר טובה.
לפני כמה שנים יצא ספרה של אלנה פרנטה, 'ימי הנטישה', שכולו עוסק בחוויה הזו לפרטי פרטיה החודרניים. מקץ כעשרה עמודים השלכתי אותו מידיי. הוא היה בלתי נסבל. כמו לקרוא גרסה ישנה שלי שתכף תצוף ותבלע אותי . גם עם הספר של תמי גלבץ לא הסתדרתי, גם הוא מנסה לטפל בחוויה בכלים של פירוק וניתוח באיזמל. פה דווקא פגשתי את הקור המבעית שלי, זה שנאטם מול הסבל האנושי הספציפי הזה, גוער בה, צאי מזה, כן, קשה להודות אבל הכלבה הקרה גם היא נובחת לפעמים בתוכי. שוכחת להציץ במראה.
אני חושבת על הנטישות הבאות שאעבור, בהשלמה מסוימת. אינני פוחדת עוד מהשסע שיצרו בי, אלא מהתוצאות הפרקטיות שלהן. נדמה לי שהמתמחה צדק, זה פשוט צדק אוניברסלי. אני יודעת שבחלקים נסתרים באריג פנימיותי, ישנם עדיין חורי נטישה, הם נפערים עוד קצת כשאני שומעת על חיים של אחרים, כמו שקורה לאחרונה. הסיכות ננעצות בו, אני מרגישה צודקת, אמפתית, סולידרית, מבקשת לפרוש שמיכת הגנה על הננטשת, להטליא את כאבה במו ידיי.
*************
המלצה מאמהות אובדות
רק פתחתי את העינים וחטפתי אגרוף לבטן. כל כך מדויק. כל כך כואב. גם אני לא הצלחתי לקרוא את ימי נטישה. הוא עדין על המדף ואני מתנהלת מסביבו בזהירות.
סליחה
אם מראות פותחות את הפצע, אולי אני יכולה לסגור. (טוב, לא באמת, אי אפשר לאחות דברים כאלה מבחוץ, ובכל זאת). לי נטישה נשמעת כמו אושר. אני מבינה את הכאב שלך, בשכל, אבל כשהפצע הוא דיכוי ומחנק אז גם נטישה היא סוג של חופש.
מעניין וצובט מאוד. אני עוקבת כבר כמה שנים אחרי הכתיבה שלך וחושבת שיש בה התמודדות מרתקת עם הנטישה ועם עוד כמה בקיעים כאלה שחוויות החיים בוקעים בנו. ואת טובה מאוד כשאת כותבת את האמת.
מעניין מרית. שנים רבות רציתי להיות כזו, להרגיש ככה. אבל גם אם את מאוד אוהבת זה מרגיש לך חופש? תודה, תמיד מרתק אותי כשאת מגיבה.
תודה דפנה, מעניין ששמת לב עוד קודם. היום יש יותר מידי שמדברים בשם האמת. אני חייבת לספר לך כמה דברים.
תודה ריקי, שהפנית את תשומת לבי 🙂 אולי הכותרת "על הנטישה" הרתיעה אותי באופן בלתי מודע. כתבת מאד יפה, קודם כל, וקינאתי בחוויה שהייתה לך עם ההוא ועיניו הכחולות. לא הצלחתי להבין אם הוא עזר לך להחלים קצת או העמיק את הבור? אני מנחשת למחצה שעזר. הכל מוכר לי היטב, תחושת הפצע והמוות ש"נטישה" גוררת איתה (שמתי מרכאות כיוון שנטישה היא בעיקר החוויה הסובייקטיבית, באובייקטיבי זה יכול להקרא למשל "פרידה"). כמוך אני היום במקום יותר טוב, מתוך הניסיון, ויש גם הסבר ביולוגי להתגברות על חרדה באופן כללי, אם עולים את הגל בלי לברוח ממנו, המוח לומד בכל פעם שלא מתנו מזה, כלומר זה פחות מסוכן ממה שחשבנו. אני חושבת שזה גם תלוי במידת הנפילה וביכולת לשרוד אותה. אפשר לומר שאני בורחת מנטישות, אנשים שבאמת אהובים עלי מאוד אני לא מוכנה שתהיה קטיעה בקשר, שומרת אותו אפילו בקטן. לא יודעת בעצם. לא משנה, אולי, מה שחשוב כעת – כתבת מאד יפה 🙂 שולחת לך חיבוק (וגם לעצמי)
ריקי, אני סבלתי את 'ימי נטישה" של פרנטה עד הסוף (הפחות מר מהצפוי). לא המלצתי עליו לאיש. הוא מונח אצלי בבית, בזהירות בזהירות. 'נטישה' היא מלה רחבה מאוד. נראה לי שכל אחד מאתנו חווה בלי סוף נטישות . אבא שלי נפטר לפני שמלאו לי עשר ונטש אותי. אתמול היתה האזכרה שלו.מה שנותר לנו זה להמשיך לחיות- יחד עם הנטישות מכל הסוגים.
היי יעל, איזו תגובה נפלאה, אינטימית. לגבי ההוא עם העיניים הכחולות, העמיק ועוד איך, אבל גם צדק שזה רק יחמיר מאז. את צודקת לגבי החרדה, היא החלק הקשה בסיפור, והיום אני מנהלת אותה יותר טוב. אני אגב, לא אוהבת לשמור על קשר. שולחת לך חיבוק בחזרה.
אורה, תודה, אני הבנתי שרק התחלתי לכתוב על הנושא עכשיו ושחסרים בו המון המון נטישות.
צירוף מקרים? – פרנטה ממתין כבר למעלה משנה, והבוקר החלטתי שהוא הבא בתור שלי – אחרי שאסיים את זה של עכשיו, שהוא לא מוצלח באופן יוצא דופן.
אני רואה לפעמים בנטישה לקיחה. מישהו לוקח חלק מאיתנו – חלק שנתנו לו – הוא לא יודע את זה, ולא רוצה לקחת בכלל, אבל מבחינתנו הוא לקח. הנטישה יכולה להתקיים רק אם נאפשר, כלומר נשאיר את החלק הזה אצלו. היא מסתיימת כשאנו מחזירים אלינו את השייך לנו = כשאנחנו מפסיקים לנטוש את עצמנו.
זה נראה הסבר פשוט אבל זה לא: אנחנו פגומים, כל אחד ברמתו, ולפעמים רוצים, מתחננים ממש, שמישהו יקח חלק, ובלבד ש..
אוהבת את הזרקור שהפנית. תודה.
חחחח, בתור בעלת חרדת נטישה כבעיה פסיכודינמית מרכזית (ניתוח: ד"ר דוד רודי, במכון שלו בהרצליה, 1982), לגמתי את שני הספרים הללו – פרנטה וגלבץ כמו פטל. כמו מכרים ישנים. במין מזוכיזם.
ריקי כהן, עברת ג'נדר? שמו לך תמונה של ז-כ-ר (יש להגיד במבטא של אסי כהן שעושה את טל הכדורסלן).
איזה טקסט יפה.