הם צוחקים עכשיו, לעזאזל. לבחורה יש ציפורניים אדומות בוהקות בלאק שנמרח לאחרונה. הבחור נוגע בכפות ידיה קלות, והאצבעות הארוכות שלה כמו נמסות במחווה הזו. מטר וחצי מהם בקפה הקבוע שלי, אני פשוט מתעבת אותם, את זוג המסתכלים בעיניים האלה. את צווארה הארוך, הפרופיל המסותת, השיער החום זרוע הזהובים הדקיקים, וקימוריה-גימוריה המעודנים בדיוק מתריס, והכי מכל, את מבטו. שונאת בלהט. ובשולחן שמאחוריהם, עובדת זרה מאכילה פרוסות בננה את הקשישה הורדרדה, בדממה מוחלטת, בדייקנות.
אני חושבת על יחסים. על קרבה ויותר מכל על התמסרות. קודם באים הילדים, שעדיין מספקים אותה במנות משיבות חיים, בחדווה רוב הזמן. כל הזמן שומעת שאומרים לי, תיהני מזה, זה עובר ואחר כך מתגעגעים, ומבינה שמתגעגעים רק לזה, לא למטלות ולשגרה. רק להתמסרות. לנכונות להיות בתוך החיבוק שלך, כשכל האיברים מקבלים אותו ברצון ומתרככים לתביעתו.
ואז אני מונה את רשימת האנשים שמרכיבים את פסיפס מערכות היחסים הקרובות שלי היום. על בן הזוג אינני יכולה לדבר, לא מתאימה לי נפשית החשיפה בבלוג של האינטימיות שלנו, והוא גם לא מסכים לכך. הוא צודק.
אני מבינה כבר שנים שאני מנהלת איתם יחסים מתוך עמדת מוכנות מתמדת לאכזבה, שתמיד מגיעה. אל תדברו איתי על נבואה שמגשימה את עצמה, אני יודעת שאלו החיים. בגיל הזה, בתקופה הזו, באקלים הזה, אלו הם הדברים. לפני שנים נהגתי לבוא בטענות אל הציפיות שלי, האשמתי אותן שהן מרקיעות מידי, גרנדיוזיות, פנטזיונריות. אני מלאת חרטה על כך, ועל עיוורוני הפתאטי. אותן הצדקות של לב נעזב. הציפיות נהדרות באנושיותן, העולם רקוב.
למשל לגבי זו שחתכה את עצמה מחיי באמתלה מגוחכת, תמיד קיננה לה ידיעה חבויה ומרה, שמצידה מדובר בחברות שחישובים קרים מניעים אותה. והנה התגשמה המציאות באופן הערום והמכוער, כשהשטר נפרע, כשהאינטרסים הוגשמו. אין לצרפה אפילו לארון גופות החברות, מכיוון שהגופה נשרפה כליל.
*****
הכמיהה המכאיבה לקרבה שיש בה הבנה צרופה, מעל המילים, וקבלה שאין לה תאריך תפוגה או תנאים. תנאים, זה המונח הארור שחיפשתי. אני רואה אותם, אני חשה בהם מתחת לעור בתוך כל אהבה חדשה, וגם באלו הישנות. מחסום לפנייך. יש להם צורה ושם, יש להם נימוק. תנאי שאינו נתון למשא ומתן. זה החוזה.
אומרים שהורה טוב הוא הורה שמקבל את ילדו ללא תנאים, אבל אפילו זה מקועקע כבר. הורים שיש להם יכולת להתבונן פנימה יודעים שגם זה עשוי להידרס תחת התגשמות סיוטית מסוימת. אני יודעת את זה מהבית שגדלתי בו. אני יודעת את זה מיחסים צרובי טראומה עם אחותי ואחי, שקורותיה טבועים בהם כבר, בצורת כעס שלא יימחה, ונזק מנומק שאינו בר תיקון. אז חברוּת? לבקש מחברות שתכיל הרבה פחות מזה, זו דרישה מופרזת היום. הכלה זה שמאלה במחלקת כלי בית במשביר לצרכן. בחברוּת יש קיבולת X להכלה. וככל שאת משתמשת אותה היא הולכת ומצטמצמת. (ת' שנמצאת בחיי היא יוצאת דופן לעניין זה, ובכלל יוצאת דופן).
אמון. אני לא יכולה לרכוש אותו כמו את הקפה הפוך אחרי קפה הפוך הזה. הזוג הסתלק מזמן. המוני משפחות מסוגים שונים משככים את היומיומי כאן עכשיו. אשה מבוגרת אחרת שמחייכת בלי הפסק והעובדת הזרה שלה יושבות לשולחן הקרוב אלי.
המלצות מאמהות אובדות
לא קל, הכמיהה להכלה ולתנאים של אהבה ללא תנאי 🙂 מוכר לי עד כאב, וויתרתי על זה מזמן. לא מצפה לזה מאף אחד, גם לא מהילדים שלי, מהסיבה הפשוטה: כולנו בני אדם, וגם אני לפעמים עצבנית או עייפה או אפילו מנוולת. אין איש או אישה שהכרתי שלא היו כך גם הם לפעמים. ובכל זאת אפשר לאהוב ולקיים יחסים. יחד עם זאת יש גם אנשים שאי אפשר לצפות מהם את זה. אולי באופן לא מודע את בוחרת בהם כדי לחזור על חוויית האכזבה המוכרת והלא מודעת, אותה את מכירה משכבר.
הצורך הקמאי הזה לתנאים של אהבה ללא תנאי והחיפוש התמידי אחריהם נראה לי קשור לפעמים להיעדר אמהות מכילה ומיטיבה באופן מספק בבסיס, לאורך השנים של הינקות וילדות, כזו שגם אם תאכזב בהמשך (וחייבת לאכזב אחרת זה לא יהיה אנושי) עדיין תעמוד בפרץ והחלקים המספקים אהבה יהיו שם יותר מאלה האחרים. אחותי אמרה לי פעם, בהתייחס לתקופה בה חיפשתי אהבה אצל שורה ארוכה של גברים (ואני מחייכת קצת להגדרה הזו היום): חסרה לך אהבה בכושלאמאשלך. הכוונה הייתה לא רק לאופן השגור של הביטוי, אלא עוד יותר עמוק, לרחם, לכל מה שיש לאמא לתת.
תגובה יפהפיה, רגישה ומלאת אמפתיה, יעל. תודה רבה
אוף ריקי, אני לא מסכימה איתך.
אני חושבת שבסופו של דבר אנחנו בוחרים את חברינו בפינצטה, מוצאים את אלה שטובים לנו שעונים על ציפיותינו. אולי לא תמיד אבל רב הזמן.
ביננו, בסוד… לפעמים גם אני לא עונה על הציפיות של עצמי. לפעמים גם אני מעצבנת את עצמי ויודעת שמאכזבת את מי שעומד מולי. מצד שני אני יודעת היום שרב האנשים המקיפים אותי טובים בעיני.
בכל מקרה לגמרי מבינה את מה שכתבת. וכתבת, כהרגלך, נוגע ומקסים.
כמה אני מכירה את זה. וכמה הייתי רוצה שלא. כל טלפון שלא נענה מיידית הוא סיבה לעלבון עבורי, לידיעה שזהו, שסר חיני. אני לא אהובה ולא רצוייה ושוב איכזבו אותי. בשנים האחרונות אני מנסה להימנע מזה. אני כבר יודעת, כמו שכתבה לך יעלילה, שזה טבוע בנו שם, בהתחלה, חוסר הביטחון באהבה אותנו. כי אחרת מה איכפת אם מישהו קצת איכזב. אבל כשאין אהבה טוטאלית נטולת תנאים מקטנות אז בכל דבר ובכל אדם נראה שוב ושוב את כישלונה לנבוט. ולפעמים, כשאני מנתחת את התנהגותי שלי, ברור לי שגם אני לא תמיד חברה למופת. שאני חוטאת באותם חטאים. ושזה בסדר, גם אצלי וגם אצלם. האכזבה הזו, שאת כותבת אותה כל כך יפה ונוגע, היא קשורה בי בלבד ולא בקשר שנרקם. ככה הבנתי בשנים האחרונות. עכשיו רק להפנים – ואני סבבה…
אני מזדהה יעל ואפרת, ותודה. גם אני לפעמים מתאכזבת מכך שאני לא מספיק טובה, שיכולתי יותר. אבל אני דווקא במגמה הפוכה, משתדלת לראות בעיניים פקוחות מתי אוהבים אותי באמת, לא לספר לעצמי סיפורים למה אי אפשר.
מול בן זוג וכך גם מול חברה, יתכנו מצבים בהם שווה להיות פחות 'צודקת' ויותר 'חכמה'. אם החברות ראויה לכך, ואם העץ שעליתן עליו לא גבוה מדי, אני בעד 'שיחות ישירות'.