משפחות מתפרקות סביבי. אנשים מתאהבים מחדש, ריטלין הריגושים של חברותי עובר אלי בזרם של 1000 וולט.אני מריחה מעט והולכת לעשות כביסה.

אני מעבר לקו, המילים שלי מתרסקות ומתפוררות, הן לא פנויות אליהן. אני האדם ששייך עכשיו לקבוצה השניה, זו שהן עזבו בזעם. בדמיוני אני עבורן מתה מהלכת. אשה שהליבידו היצרי והיצירתי שלה כבול בעיניהן.

לפני שלוש שנים הייתי שם, במציאות המקבילה הזו לכמה ימים, פערתי חרכי תריס, נתתי למשבשי תודעה דומים לנהל את רגשותיי. כתבתי אז כמה שירים בבלוג הזה, שעכשיו אינני קוראת אותם עוד. הבועה התנפצה לי די מהר,  כשאת אמא, קשה מאוד להחזיק בועה. אלו הדקירות החדות והמכאיבות  שישנן בעולם, אלו שמגיעות מאלו שילדת, שלא מאפשרים לה לרטוט על כף ידך. בלי הבועה אני חשה את העור שלי ואת פגמיו, ואת קורט הפנטזיה מספקת רק המוזיקה, מסלול הבריחה שעליו לא אוותר לעולם. אבל שלא תטעו, אני אוחזת את החיים במושכות, אני מרסנת את הסוסים האלו, הם דוהרים פרה-פרה, הם אינם דורסים את האהובים שלי,  תודה לציפרלקס, תודה לבינה.אני צריכה לעשות כביסה, יש לי רשימה, אני חיה על רשימות עכשיו.

אני קוראת את הלן סימפסון, "כן, בטח, מה שתגידי". נדמה לי שאלוקים זימן ללשכתו את הסופרת הזו, והודיע לה שהוא ממנה אותה לכותבת האמהוּת של הדור הזה. הספר החדש הוא מה שהיה צריך להיות הספר שלי אז, אם לא הייתי מובלת, חסרת שמץ בטחון, תלושה ומבוהלת מעצמי ומהאפשרות. סיפורים קצרים שממפים את הכאוס האימהי. קחו פסקה למשל:

"מקס זע בצד שלו ומלמל משהו.

"ששש" אמר רובין והצמיד אצבע לשפתי אימו ופער את עיניו לשם הדגשה.

הם הביטו בפניו המזוקנים והכהים של מקס שנפרמו לפיהוק, כיורד ים או שמא אל ים העומד לכנס את צבאותיו. הוא החל להתעורר . רובין השתחל אל מתחת למצעים כדי להסתתר. בלילה הייתה זו היא מתחת למצעים  וידיו של מקס היו על ראשה כשגמר בתוך פיה. ואז התכרבלה לתוכו, ראשה על כתפו, עד ששקע בשינה דחוסה והיא התחממה כלביאה בשמש.  אחר כך נחלצה בעדינות מחיבוקו הסבוך, וריחפה אל החדר הסמוך ושלפה את הילד הכבד הזה ממיטתו, העמידה אותו נסוך שינה מול האסלה, כיוונה למטרה את הפין החסילוני שלו ולחשה דברי עידוד בזמן שהמים רחשו, ואז עטפה אותו בחיתול הלילי".

המלצות מאמהות אובדות

נטע דורון, אמא לשלוש, על האנשים האלו שלא רוצים ילדים

איילת הייתה פה, מאת יעל ארנסט

15 תגובות

  1. בתור מי שלוקחת ריטלין ומכירה את התנהלותו,
    ובתור מי שחוותה גם את ריטלין חוסר השיגרה ופירוק המשפחות,
    תני לי ליעץ לך חד משמעית,
    אל תתבלבלי.
    כשהריטלין יורד,
    הריבאונד שלו, בשני המקרים,
    לא מעורר כלום, חוץ מלב נכמר ויסורי נפש על ושל כל מי שהתפרק.

  2. תודה, אני לא לוקחת ריטלין אלא ציפרלקס. הוא מצליח לווסת קצת את הדהירות. אבל יש לזה גם צד פחות זוהר.
    לא האדרתי או עשיתי גלוריפיקציה של מה שהן עוברות,ניסיתי לתאר מצב משני צדדי ההוויה המשפחתית שאני רואה כרגע.

  3. ריקי,
    תודה על טקסט יפהפה ונוגע, גם שלך וגם של הלן סימפסון.
    הדואליות הנשית הזו – להיות מטפלת, עורגת, אמהית, מינית, מכילה ומזינה כל הזמן מכל הכיוונים ועבור כולם , ולפגוש את התשוקות שלך גם בין כל אלה – זה סוג של כאוס, וסוג של תובענות ומצד שני, גם סוג של חסד…
    נ.ב.
    מכירה גם את הציפרלקס מקרוב. את יכולתו לעצור את הסחף הטובעני, אך גם את יכולתו לדכא את מה שבוער מתחת.
    תודה לך,
    דבורה.

  4. תודה רבה על התגובות שחיממו וליטפו לי את היום, עידית ודבורה.
    דבורה, תיארת במדויק את הציפרלקס, מתסכל, הקוץ בו.
    גם אהבתי את איך שתיארת את האמא המכילה ומזינה, שבוערת ברצונותיה הלא ממומשים, לפעמים כבר שכחה מה הם.

  5. את מכירה את דעותי. גם ריגושים חדשים הופכים לישנים וכל תחילתה של הרפתקאה, מוצלחת ככל שתיהיה הופכת לשיגרה משמימה של מטלות.
    החוכמה להפוך את השיגרה למשהו מרגש. זה אולי קשה יותר. אולי. אבל חיפוש תמידי של ריגושים זה גם משהו מתיש.
    זה רק אומר שהגיע הזמן להפגש ובלי הילדים.

  6. כמי שחוצה את הקווים בימים אלה לצד השני של המסגרת מעריך את היכולת לשמור על מה שיש,עם כל הקושי.
    לחיי מעכבי הסרוטונין.

  7. תודה. הספר של סימפסון עולה על כל הנקודות שהן הרעל של הנישואים ומדכאי האמהות, ניכוס הגוף שלך, הזמן, איבוד העצמי, המוח שמתפזר לרסיסים. והיא כותבת מעולה, היא לא עוד סופרת מסדרת מאמי החדשה, היא כותבת פרוזה מרגשת.
    איזי, רוצה להגיד שאני מאוד מצטערת, אבל לא יודעת אם זה לא מבאס יותר, ואם זה בכלל רלבנטי להצטער.

  8. אפרת, זה נכון, אבל עובדה שכל כך הרבה אנשים בכל זאת לא מחזיקים מעמד במסגרת הנישואים, לא מסוגלים לסבול למרות המחיר של פירוק המשפחה. יש בפורמט העכשווי של החיים האלו יותר מידי רעלים לעצמי ולזהות העצמית, במיוחד לנשים לדעתי.

  9. בעולם שבו אנו נדרשים לכ"כ הרבה, בכ"כ מעט זמן, אין זה פלא שמשתמשים בחומרים כימיים להחזרת החיוך, השמחה והאושר לחיים.
    פוסט יפה ונוגע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *