לאכול, לקנות, לעשות סקס. וגם לכתוב. מאז הפוסט הקודם נכתבים לי בראש פוסטונים/פוסטים בינוניים/ סיפורים זעירים.
יש לי תיבה של סיפורים בראש, אני אומרת לכם. תיבת עץ עם חותמת ברזל. היא דחוסה בהם, אבל נעולה כמו שנעול השבוי, במרתפי התודעה הממוסכת שלי.
פה ושם הם מתגנבים החוצה, נוזלים בערמומיות מחגורת הבטון של השכחה.
פראותו של לילה אחד שבו הייתי בת עשר, משחקים נעדרי השגחה של חבורת ילדים בשדה רחב, קיץ, כמה ילדות חייבות לחטוף מכות, האדמה קשה. הילד עם הפנים האדומות תמיד, גם בחושך. אמא שלו חולת הכליות הייתה מחוברת לדיאליזה. פעם אחת ראיתי אותה בחצר ביתם, יושבת בכיסא הגלגלים, ומכונת הדיאליזה לצידה.אף אחד לא ראה אותה שוב.
אין בזיכרון פורץ המחסום הזה כדי למלא את מגירת הטראומה, אבל יש בו אימה מהולה זוחלת שעד היום נעוצה במרקם שלי.
אבל אז מגיעה הפרעת הקשב, לעולם התרופה והתבוסה שלי, ומסיטה אותי, תריסים נפערים, הסחות קורמות, כשמתחילים לזכור, קשה לחדול.
אז את לא חייבת לכתוב רומאן של 600 עמודים. הפרעת הקשב שלך, כמו שציינת היטב, היא גם יתרון – שמאפשר להתבונן בכל מיני חלקים, לגנוב מבטים הצידה, לקשור קישורים שלא תמיד מתקיימים בעיני אחרים, מה שנקרא בעגה המשומשת מדי, לחשוב מחוץ לקופסא. קטע יפה להפליא בעיני.
בדיוק ככה, על התיאבון שפורץ ושוטף. והנה עכשיו, למרות מה שכתוב בהפניה לפוסט הקודם, החיים מאפשרים לך לכתוב בלוג, או מכריחים אותך לכתוב בלוג, או לא בלוג.
ודפנה צודקת:קרעים שפזורים שכל אחד מהם על שלם גדול ורחב ועמוק.
שתיכן היטבתן לגעת בדיוק ביעד שפספסתי איתו, בסיבה שלא הצלחתי לסיים את הספר, נרטיב של מאות עמודים זה לא אני. היצור שתיארת דפנה, הרבה יותר מתאים לי, קרעים שבכל זאת מתחברים בנקודות השקה של עמודי תווך ואז שוב מתפזרים. אולם ספק אם יפרסמו כאן דבר כזה.
תודה רבה.
כן, כשמתחילים לזכור קשה לחדול, הזרם חייב להמשיך ולשטוף אלא אם את סוכרת אותו בכוח. אני חושבת שאם רוצים לכתוב חייבים שפע זמן (גם לצייר)
יואל הופמן, ריימונד קארבר ושלל ספרי שירה. השאלה היא לא אם יפרסמו כאן דבר כזה, השאלה אם כל מיני כאלה יחד ייצרו משהו מעניין וטוב מספיק.