המשפט הזה עלה לי בשיחה חפוזה עם עצמי היום בבוקר. חשבתי על זה שלא כתבתי בו די הרבה זמן, מלבד הודעות וקישורים, ותהיתי ביני לבין עצמי, מה קרה בעצם ואיך אפשר להחזיר את הבלוגריות לחיי. נכון שאני כותבת באמהות אובדות, טורים ודעות, אבל זה לא אותו דבר, אין בהם את הכתיבה בתדר הבלוגרי, שיכולה להתפזר, שלא תמיד מחויבת לנושא על, אלא משתמשת בבלוג למעין חשבון נפש פומבי על 'איפה אני נמצאת' כשם ספרה היפה של אורלי קסטל בלום.
חשבתי קצת בחשש האם בעצם עברתי שלב, לכתיבה מגויסת יותר, בגלל "אובדות", ושלא אוכל לחזור לעשות זאת. מחשבה אווילית, אני יודעת. אני מזהה שני צירים שמיירטים את היכולת שלי לכתוב כתיבה אינטימית, מתוך נרטיב נפש שמנהלת דיאלוג עם עצמה: עבודה מאוד אינטנסיבית לאחרונה, ושקיעה, שלא לומר צלילה, לפייסבוק. בכל פעם חושבת שאי אפשר להיות יותר מכורה, אני מפתיעה את עצמי. השהות בפייסבוק אינה מפריעה רק לדיאלוג עם עצמי, היא משבשת קשות את התקשורת האנושית האופליינית שלי לאחרונה. אני מתקשה לבצע חציצה לפעמים, מצפה שהחיים והאנשים שאני פוגשת יתנהגו וידברו באותו אופן שעושים שם. טוב, אני לא מצפה שהם ידברו בסטטוסים, זה עוד לא, אבל אני חשה מוזר כשאני צריכה לקיים שיחה חברתית רצופה בלי חלונות מסיחי דעת, וזרם של עדכונים. בפגישות עבודה אני ממוקדת בתוכן שלהם וזה לא קיים שם. אתמול בערב יצאתי עם חברה טובה לאיזה בר מוערך מידי בתל אביב, ופגשנו שם שני ידידים שלה. זה משונה, אבל לקח לי זמן להיזכר איך עושים את זה, מייצרים שיחה שאינה טעונת פרופיל ומידע חברתי מהרשת. יש ריפוי ללקות הזו?
######
abiliko – האתר שאני בין מקימיו ומשמשת בו כעורכת ראשית עלה לאוויר. זה אתר מומחים וקהילות לאנשים עם מוגבלויות. צללתי ראש לתחום שמורכב לי רגשית, כי האתגר והעבודה מעניינים, וכי אני בת משפחה לאנשים עם מוגבלויות, ואף לפני כחודשיים אובחנתי בעצמי כADD. להתעסק בעבודה בתחום שהכי כואב לך בחיים יכול להיות מכביד, אצלי יש תחושת צדק פואטי שהגעתי לשם. שאיש לא יכול להתאים יותר לשילוב כזה. באמת שאני נהנית.
@@
האשה המבוגרת שפגשתי אתמול בערב בסניף שופרסל, ליד מדף תפוחי האדמה, לא יוצאת לי מהראש. לפני שנים שמרה על בני מספר פעמים, היא נוהגת להוציא לחמה בטיפול בילדים ושמרטפות מזדמנת, מאז שבעלה נפטר. אני מודה שעד אתמול בערב הייתה שקופה בעיני, וגם שיחת הנימוסין שניהלתי נועדה לשמר מצב זה. אבל לפתע החלה לדבר ומיד התמלאה בשר ודם, דבריה הנוקבים הפכו אותה לדמות מאחד הסיפורים הלא כתובים שלי.
היא דיברה כמובן על החמצה. ללא קלישאות, ללא התחנחנות. בפשטות מודעת ונטולת נחמות.