הר הגעש שמשתולל ברשימות בשבועיים האחרונים בנושא הטרדה מינית, עם הלבה המצחינה הזו, מוצא אצלי רגשות אמביוולנטיים.
מצד אחד הרצון להצטרף אוטומטית למתרס הצדק, להתגייס לטובת המטרה הנאצלת של כיבוס הטינופת, הוקעה, עידוד נשים הבוחרות (ולא מאולצות) להתלונן על מנת להבריא את המורסה הזו. מהצד השני יש בי ספקנות בקשר לחלק מהמניעים של הקמפיין הזה, וחלק מהמופעים שלו נגועים במה שאני מזהה כנקמנות מזיקה לנושא, צדקנות מסוכנת, וריצה אלימה לעבר דריסת הצלוב ללא עילה חוקית-אינפורמטיבית מספקת.
הביקורת הזו שאני מזהה אצלי, מייסרת אותי באשמה, מכתימה את העור הפמיניסטי שלי בנקודות חומות. במקום להתעמת אינטלקטואלית עם הסתירה הפנימית הזו אני רוצה לדון בדפוס שלי כמוטרדת מינית.
לא התלוננתי, ידעתי שזו אפשרות. המחיר של החשיפה, הפומביות, הבושה, ויותר מכל, הדיון בחלק שלי בהטרדה, היה יקר לארנק הנפשי שלי.
לא רציתי בה, בהטרדה, כמובן, היא הסבה לי רגשות השפלה קשים, שלקח לי שנים לסלק. פגעה בי מקצועית אנושות, וגם הזיקה ליחסי עם גברים. היא גם לא הייתה היחידה, אבל הכי כבדה ופוגענית בהיקף שלה. אני מדמיינת את המבט העוין של חיילות צבא הפמיניזם הטוטליטרי ואת ההוצאה להורג שהן מתכננות לי על הנזק שאני כביכול מסבה כאן, אבל זה המקרה הפרטי שלי ולאיש אין בו זכות, להפכו לדגל. בפרט שאין לי זכות. לא התלוננתי, וגם לא אתלונן לעולם. החלק שלי בהטרדה הזו הוא התודעה שידעה, והמשיכה כמו אישה מוכה. החשבונות התועלתניים של מה יקרה לי אם אוציא את זה, נפשית, מקצועית, ואיך זה ישליך על המשך חיי שישתנו לבלי היכר מן הסתם. על שיתוף הפעולה שבשתיקה, למרות הזעם האדיר אז, יש לי חוב כלפיי עצמי שפסק הדין שלו מושיע את המטריד. בחרתי, בחירה מלוכלכת, אבל הייתי שם, המודעות שלי הייתה שם, ומסיבות שהאישיות שלי, ההיסטוריה, וחישובים מגונים לא הפסקתי את זה מיד. וזה מה שמעניין אותי היום, אם הייתי יכולה להתלונן, לשפוט, לגזור עונש, זה על החלק הכהה הזה בנשמה שלי, ולא על המטריד. המטריד לא מעניין אותי. היו גם אחרים בסביבה המקצועית, יש לי גם חברות מהעבר הזה שנושאות חוויות דומות, והסך הכל מצטרף לאווירה פוגענית שהייתה אז, ולהוציא המקרה שלי הייתה צריכה להתפוצץ, היו צריכים להיות נענשים.
ויש לי בת. אין כמעט יום שאני לא חושבת מה אוכל לעשות בשבילה כדי שהיא תנהג אחרת. שפחד לא יהיה שיקול אף פעם, כי תמיד יהיה לה לאן לחזור.
קרוא וכתוב
בהחלט אמיץ לפרסם את הרשימה הזאת כאן.
ומסכימה שיש לחזק את הנשים, ברוח דומה כתבתי גם אני רשימה ובה הווידוי הקטן שלי:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1473844
אני כל כך מרגישה כמוך!
תודה שהעזת לתת ביטוי לבילבול.
תודה.
תודה על הרשימה המדויקת הזו (שמבטאת חוויה של נשים רבות, אני בטוחה) ועל האומץ שבפרסומה. הבחירה שעשית אינה "מלוכלכת", והחישובים אינם "מגונים". בראש ההירארכיה עומדת שלמותך הנפשית, ואין על זה בכלל ויכוח. האשמה שייכת אך ורק לתוקף.
ובמיוחד נגע לי מה שכתבת בסוף על בתך. אם להיות אופטימיים לרגע – אנחנו בעצם דור ביניים בהקשר הזה. האמהות שלנו (ברוב המקרים) אפילו לא יכלו לתת לדברים שם ולהצביע על העוול. אנחנו כבר יודעות לעשות את זה, והבנות שלנו יתחילו מעמדת פתיחה אחרת, בזכות מה שעשינו עבורן. גם אם זה רחוק מלהיות מושלם, וגם אם הרבה פעמים אנחנו (עדיין) מפחדות.
רציתי להגיב אצל יעל ישראלי וגם אצלך תגובה משולבת. היא נעלה אז ברשותך אני מעלה אותה כאן.
זה מתייחס ליעל
כמוך גם אני סבלתי ולמדתי להתמודד עם מה שכינית "סנדרום המדרכה ממול" . ומתי התעורר הפחד – לא כשהיו מעורבים קזנובות לעומת דון ז'ואנים כפי ביקשת להבחין. אני לא בטוחה שדון ז'ואן מתייחס אחרת לאישה. פחות מפחיד אבל דוחה לא פחות ולא פעם גם מביא למפח נפש ושברון לב דון ז'ואן יודע לכבוש בדרך מתקתקה ולטמון מלכודת דבש. כך גם סגנון בוטה וגס, יצחק לאורי בלשונך, לא בהכרח מפחיד ולא בהכרח מתקיף. אני חושבת שמה שמבדיל ומה שיוצר את תחושת הפחד הוא האבחנה בדקויות, בפירומנים, בגוון הקול ועוד סימנים המרמזים על כך שמדובר ביצר גס, גולמי שעשוי להיות בלתי מרוסן. ההרגשה שאם זה לא היה לאור היום הבלמים היו משתחררים ואז אבוי לי. עם הבריונים האלה במובן מסוים קל יותר להתמודד – כפי שהדגמת – הליכה גאה, התעלמות, הפגנה של בטחון כלפי חוץ. דוקא עם אלה הנוקטים בסגנון דון ז'ואני קשה להתמודד כי לאחר שנפת במלכודת את לא יכולה להאשים אלא את עצמך וזה הרבה יותר קשה.
אני רוצה בהיקשר הזה להתייחס גם למה שריקי כהן כתבה
אני חשה פחד ממשי, כמו שתארת מהבריונים שצריך לעבור למדרכה ממול בגללם, מול נחשול ההתלהמות הפמיניסטי. אני חושבת שהתחושה הזו של הפחד נובעת מכך שגם שם יש משהו מאד יצרי, גולמי ולא מרוסן, תוקפני ונקמני. את הבנות שלי אני מנסה ללמד הגנה עצמית וגם פתיחות מסבירת פנים. הצלחתי לא רע ואני גאה על כך.
אני לגמרי מסכימה עם סוף הפוסט שלך: תמיד יהיה לה לאן לחזור. לנו לא היה לאן ללכת או לחזור ואני חושבת שרוב הנשים המוטרדות ששותקות – אין להן למי ללכת או לחזור. אין להן מודעות אמיתית לזכויותיהן וכוחותיהן.
לגבי הטרדה אני מאד חושבת שצריך להרוג אותה מייד בהתחלה, או כמה שיותר מוקדם – זה לא פשוט ולרוב מעורבים אינטרסים שונים של עבודה וכו, מה שלדעתי אומר שצריך להפעיל את הראש ולחשוב ואולי גם להתייעץ עם אנשים מבחוץ. אני לא מאמינה שבלתי אפשרי להתמודד עם זה בדרכים חוקיות או יצירתיות אחרות. אני מבינה לגמרי מאיפה באנו וגם אני עברתי הטרדות וניצול ואני לגמרי מבינה איפה הייתי אז ואיך לא עלה בדעתי להתמודד עם זה אחרת מללכת או לשרוד דרך התחמקות. ואני סולחת לעצמי, איך לא אסלח? מספיק מה שעברתי. אבל הבת שלי לא תעבור את זה כמוני וגם אני לא, כעת כשאני יותר מבינה
אני אוהבת את ההורים שלי. אבל לפעמים צריך שהם יהיו בעולם הבא הזה שמדברים עליו כדי לדבר.
הרבה נשים שותקות כדי לא לפרק את המשפחה המורחבת.
זה מסביר למה למרות האהבה שלי להוריי, החלום בהקיץ הכי פופולרי אצלי בראש זה המוות שלהם.
וכן, אני חייבת לומר שאני מפחדת להביא ילד לעולם כי השתיקה שאני שותקת היא הבגד שאני לובשת כל בוקר. ויום יבוא והילד שלי יחקה אותי. כי ככה זה ילדים והורים.
נדמה לי, שאם את לא באמת עושה משהו, כל משפט חינוכי בנושא שתאמרי לבת שלך יהיה לוקה בחסר.
ילדים מרגישים הכל.
אני הרגשתי את משפט ההזהרה של אמא שלי. ושמעתי בטון שלה איך הוא מכיל את השתיקה שהיא שתקה.
בנקודה הזו בחיים, הפתרון הכי טוב הוא להפסיק להביא ילדים. אני מרגישה נושאת את הגן הזה. לא רוצה להמשיך אותו.
פחדתי שיסקלוני.
מרים, אני מסכימה שאנחנו דור ביניים, אימי אפילו לא דיברה על כך, וראיתי את הדברים שעברה, המסר הסמוי שהעבירה לי מפעפע בי בלי הרף. יעל, אני רק לא רוצה להפוך את ביתי לשוטמת גברים, בדרך, אני עדיין מתלבטת מהי הדרך הנכונה ללמד אותה לעמוד על גבולותיה ולא לתת לאיש לפרוץ אותם. קיקה, ההודעה שלך מאוד כואבת לי, מרגישה אותה כמו מדקרות בעור. להפר את השתיקה את לא חייבת באופן פומבי, ואני מסכימה שילדים מרגישים הכל, אבל זה לאוו דווקא לרעה. את השתיקה אפשר לפרוץ גם בעזרת אנשים קרובים, שסומכים עליהם, וגם אם החלטת לא להפוך את הדבר לפומבי ולהעניש את מי שהרע לך – לסלוח לעצמך כמו שאמרה יעל, יכול להביא להבראה ולמסר בריא לילדייך, שאני מקווה שתחליטי להביא – אם תרצי בזאת. אני לא מסיונרית של הבאת ילדים, אבל גם אני חשבתי שלא אביא ילדים כדי לא להעביר את התורשה הלאה, וזו לא סיבה טובה, היא סיבה שצריכה ריפוי. אמשיך אחר כך.
איזו חרדה שמלווה פרשה בעלת אופי מיני מהעבר מעביר בעוצמה גדולה בהרבה חרדה עכשוית מאלימות של מה שנקרא "פירס". את פוחדת מאחיותייך הרבה יותר משאת פוחדת מהמין הגברי. זה אומר המון מה על מה שאירע פה בשבועות האחרונים
לאחל להורים שלך מוות… אני ממליץ לך על טיפול במיידי.
שיצרו את הקמפיין הזה. עוברת אורח כתבה על משהו גולמי, היסטרי ולא מרוסן. אולי זה מתקשר אצלנו לקבעון תודעתי או סטריאוטיפי על נשים מכשפות. גם המגיב ללא שם בסוף מביא את זה, ואני לא רוצה ליצור כאן דמוניזציה. לא מתביישת ולא מסתתרת, יש לי בעיה לא קטנה עם הסגנון וחלק מהתוכן של חנה, והפוסט של יולי כהן, שירד בינתיים. אבל מכאן להעיר את הדעות הקדומות המרחק רב. אני שמחה על הדיון שנוצר פה.
שכולו לבה מצחינה של חיסול חשבונות ותפיסת טרמפ פחדני על אומץ של אחרות.
קראתי את הפוסטים שיש לך בעיה איתם. אני לא מבין איזה בעיה יכולה להיות למישהי עם גילוי לב אמיץ של נשים על פגיעה מינית שהן עברו. צריך להיות מאוד רעה, קנאית וזדונית כדי לכתוב את מה שכתבת כאן.
אשה לאשה זאב.
את סוגרת חשבונות עם נשים אמיצות?
לכי תחזרי לטוויטר שלך, יא דוחה!
נניח לרגע שאתם לא מחבריהן הקרובים ביותר, אני לא תקפתי את גילוי הלב של המותקפות כמו אשכר, אלא דווקא את הבריונות שבאילוץ להתלונן, ואת ההכללה וטשטוש הקווים בין מעשה למעשה, ויצירת לינץ' ברשת. עכשיו לכו יפה ותחפשו מי ינענע.