אתחיל ב"היכן אני נמצאת", מאת אורלי קסטל בלום. הספר הזה יצא לאור כשהייתי בת עשרים, כשרק הגעתי לתל אביב, להשתקע בה, לפעמים לשקוע. אני זוכרת את עצמי הולכת עם הספר ברחובות אלנבי ובן יהודה, קוראת אותו בהליכה, תוך ניתוק גמור מהסביבה, מההולכים סביבי, מהגירויים השוטפים את הרחוב. והרי זה חלק מהספר ומהדמות הראשית בו, הניתוק הבועתי שלה מהמציאות על האנשים, הקודים החברתיים, מנגנוני ההישרדות, התפקוד שהיא תובעת. וכך בדופק הולם משאון התחבורה, הרגשתי שהיא כתבה אותי, את ההפרעות שלי, את המוזרויות שהיו החטוטרת על בטחוני בעצמי, הסיבות לדחייה, לעלבונות, ומסירה מהן את כל אלו, מציגה אותן באור חדש, כמעט הירואי.
לא עוד אחרוּת כקלון, כמטען עודף שיש להיפטר ממנו, להחביא במחשכי מגירה שכוחה שבמרתף קורות החיים שלי. בשנים האלו הסתרתי מהרבה אנשים שהיו לי איתם יחסים משמעותיים מאיפה באתי, מי המשפחה שלי, איזו ילדות הייתה לי, למה אני כאן. הרבה שנים נהגתי כך. זה מאוד אופייני לילדים להורה עם מחלה/נכות. הצגתי רק את החלק החדש, הטלאי. אשה צעירה שהגיעה לתל אביב ורוצה לכתוב, ושיכירו את הכתיבה שלה, שהיא תהיה משמעותית. עם כל המניירות המקומוניות שהפכו כבר לקלישאה בכל ערוץ ביטוי. אני מתבוננת בה אחורה, בנערה הזו שהייתי, ומתחשק לי לתת לה שק שלם של שקט. "היא" הייתה פקעת של חרדות, כאלו שהוסוו באופנים מכאיבים, מזיקים, לפעמים הרסניים.
אני זוכרת דייט אחד עם בחור שהיה אז קצין שאפתן ומצליח בצבא, בן לאחת המשפחות השורשיות מירושלים, או בקיצור, מ ל ח. הוא היה מנותק מהסביבה החברתית שלי, וכך, אחרי ערב שבו הכרנו במסיבה, נסענו יחד לתל אביב, וישבנו בבית קפה, נשתחרר ממני דבר שלא רציתי בו ולא תכננתי שיגיח, וסיפרתי לו על משפחתי.
הגבר הזה פרץ בבכי. אני זוכרת זאת עד היום. הוא לא הצליח להירגע, באמצע בית הקפה הזה ברחוב הארבעה, שישבו בו לא מעט אנשים, והאיש הזה שאני בקושי מכירה, בוכה בדמעות בלתי נשלטות, ואני מנסה להרגיעו, להמעיט בדרמה ששטחתי קודם בנימה לקונית ודיווחית, כאילו סיפרתי על דבר זר שקראתי בעיתון.
הד קלוש של ההדחקה האלימה שלי הגיעה אלי מאותו ערב, אני חושבת שאחר כך הלכתי לטיפול. ארבע שנים אצל צביקה, ועד היום הוא יגיד עלי, "את לא אוהבת לעבוד בטיפול, לא משתפת פעולה עד הסוף".
שבע שנים בקירוב הבלוג הזה קיים ומדווח על החיים שלי, מעביר שדרים ומסרים על החוויות, הפנטזיות, הדכדוכים, הנפילות שלי. בתקופות מסוימות העברתי דרמות גדולות בתוך חידות, כדי לשמור על עצמי ועל הקרובים לי. בתחילת ימיו פירטתי את התהומות הקשים אליהם לקחה אותי האמהות. האם הייתי גלויה? האם נתתי לכם להכיר אותי? האם נתתי לקוראים כאן תמונה מאוזנת? קשה לענות על זה. אני מוצאת שגם כאן שיחקתי בהסתרות, תחת מטפחות שונות.
העובדה הכי משפיעה בחיי לא נמסרה לקוראים כאן, והיא שאני בת של אם שחלתה במחלת נפש בילדותי ומעולם לא החלימה ממנה. ויתכן שיש עוד אדם חולה במשפחתנו הגרעינית מבית אבא, אבל על כך איני מוכנה עדיין לכתוב.
הסיבות למניעת המידע קשורות בעיקר לתדמית שאני מתחזקת בהתמדה, שוב. כשאשת מקצוע בתחום פומבי, כמי שהחזיקה בקריירה עיתונאית במשך הרבה שנים, הפחיד אותי יותר מכל להידבק. הסטיגמה מדבקת, כן, גם בקרב אנשי עיתונות נאורים מהעיר הגדולה, לא רק אצל שכנים פרימיטיבים מהפריפריה. הם לא יודו בכך כמובן, אבל תמיד יבחנו אותך בעין נוספת, שתיווצר מיד עם מסירת המידע המרשיע. העין החדשה תבדוק בשבע דרכים אם גם בך דבק הנגע, אם גם את. אולי? וכך תהיי חשודה תמידית. כל מעשייך יישפטו עם הערה בתיק האישי.
אבל החיים יודעים להתחכם, הם יודעים לשחק איתנו במשחק הסמליות, המטאפורה של חיינו תמיד תחזור בורסיות שונות, תתנגש בך, תזמין אותך, תשאב אותך פנימה, כדי להתמודד איתה ולנצח את התבוסות הקודמות, את עמדת הבורח.
וכך יוצא שאני עובדת עכשיו בתחום של צרכים מיוחדים וביניהם מתמודדים עם מחלות נפש ובני משפחות – באינטרנט. פוגשת אנשים מארגונים שמטפלים באמא, ומדברת איתם על נושאים מקצועיים גרידא, מטפלים שונים שיכלו לעזור לה בדרכה, בני משפחות כמוני, וכשאני שם, בפגישות האלו, בתהליכי העבודה, אני שואלת את זה שצוחק שם למעלה, אם הוא נהנה.
כל הכבוד על האומץ לחשוף.
אני מקווה שהגילוי הזה יביא לך רק תמיכה ואהבה מאנשים ולא גינוי ושיפוט.
הפחד להידבק מההורים מוכר לי היטב. אבי מת מסרטן אחרי מאבק ארוך וקשה, ואני בחרדות איומות מהמחלה מאז.
אומץ לב גדול וישירות כנה הראויה להערכה
מסתכלת לעצמך ישר בעינים, לתוך האמת.
.גדולה מהחיים
וכן, הוא כנראה נהנה לראות את הפקעת הסבוכה נפרמת לחוט ישר 🙂
וכמה מעורר כבוד.
אולי העבודה הזו היא בדיוק מה שהיית צריכה כדי להתיר את הקשר הזה בנשמה. והאמירה הזו, יש לו כח בלגיטימציה שהיא נותנת לאחרים להיות כנים, ובעיקר בעניין עצמו: שאין בושה במחלות נפש.
לא חטאת, לא פשעת, אין לך במה להתבייש, אבל אני מנחשת שאני לא הראשונה שאומרת לך את זה.
זה שאת אומרת לך את זה, זה הרבה הרבה יותר חשוב, וזה שעבודה חדשה גורמת לך להבין את זה ולעשות שולם עם המקום שממנו באת – יש באמת רגעים כאלה שלתסריטאי שם למעלה או איפה שזה לא יהיה מגיעות מחיאות כפיים.
וגם לך מגיעות.
או לפחות הפרעת קשב קטנה, אחרת משהו כנראה לא בסדר איתך.
למה זה בדיוק אמור לשנות לנו כקוראים אם יש או אין מחלות נפש במשפחה שלך? להפך, כמו שכתבת במידה מסוימת הידיעה הזו מכבידה והיא בגדר מידע מיותר שגורם לנו להעריך אותך על פי דברים לא רלוונטיים.
על המילים.
גיל, אני חולקת על דעתך
איו שום הירואיות במחלת נפש.
העובדה על אימי רלבנטית מאוד לבלוג ולנושא שלו. הרי אני לא כותבת כאן בלוג מקצועי, אני כותבת על האמהות שלי. (אני חושבת שאשה לא הייתה כותבת טענה כזו)
ככל שאת מתקרבת ונוגעת בנקודה, המילים שלך (עוד) יותר צלולות.
תבורכי.
יקירה,הגבתי בפייסבוק
אפשר לעשות קישור??
את אמיצה ונהדרת. ואני מסכימה לגמרי עם תימורה.
תימורה, כן, כשמתקרבים ללבה, הכל נעשה יותר צלול וחד.
כי השאלה כשאת אימא היא כמה היתה לך אימא.
כשהייתי אמא בת שלושה חודשים אחי הקטן הסתכל עליי וצחק: היא כל כך דומה לאימא שלה! כלומר אני דומה לאימא שלנו. בדאגה, בשפת הגוף, בהעוויות הפנים, בשירים (אני ממציאה שירים לבת שלי ואימא שלי מדייקת ב 90% מהם…)
ואיזה מין אימא את? וכמה קשה לרצות להיות אימא כשאת מפחדת מגנים רציביים?
איזה משקל מטילים הסודות האלה על חיינו. כמה כוח יש בלשחרר אותם, וכמה זה מפחיד. אתה יכול להעביר את כל החיים האלה בשאלות של עלות החשיפה מול תועלת. כל הכבוד על האומץ. על העמדה. הוא מוכיח את כוחך. שיהיה בהצלחה עם תוצאותיו.
בעד להמשיך ולתחזק את התדמית שלך, כפי שאת מוצאת לנכון, ובעד לספר אם וכאשר מתאים וטוב עבורך.
מי שירצה לשפוט ישפוט ולא תוכלי לעצור אותו, ומי שירצה יראה אותך נבדלת.
אני נוטה להאמין שבמקרים מסויימים החששות האישיים קשים יותר מהשיפוט החיצוני. יוצא שגם האדם עצמו (במקרה זה את) לא יכול להיות נקי מהערכת עצמו על רקע..
הקשר להורות ולבלוג הזה ספציפית ברור.
הרבה הצלחה בכל המישורים ריקי.
נדמה לנו שאנחנו מכירים מישהו מקריאה ואנחנו לא יודעים בעצם כלום.
בעיניי זה לא מוסיף סטיגמה רק כאב.
הכנות יפה הרבה יותר מתדמיות למיניהן.
זו בדיוק הבעיה – שלטובת שימור התדמית רבים וטובים מסתירים את הדברים שעלולים להוות מקור לזלזול או גנאי, והתוצאה היא שאותם דברים נשארים בגדר סטיגמה. חשיפה אמיתית יכולה רק להועיל – לכולנו – ואם יש מישהו שיוצר מרחק בגלל הסטיגמה, שיתרחק לו ושיבושם לו.
מי שמעריך את עבודתך מעריך אותך עכשיו הרבה יותר.
יש בך המון אומץ, וזה שווה יותר ממליון חידות כתובות ברהיטות. תודה לך
זה לא זה
אבל אתמול קראתי בערב פעם אחת
ואחר כך שוב
והיום
אני הולכת עם זה בראש
והמילים שלך- ישירות כל כך
את הפוסט הזה קראתי קודם מההתחלה לסוף, ואח"כ מהסוף להתחלה. יש כאן נקודת משען מעניינת, והיא המשפט "התדמית שאני מתחזקת בהתמדה" .
לדעתי כאן מתהפך הכל.
ממקצוע בו את נדרשת, או לפחות חושבת שאת נדרשת, לתחזק תדמית שהיא כך וכך אחוזים אמת ומאה פחות כך וכך אחוזים העמדת פנים, לסביבה תומכת ואוהבת שמחכה למוצא פיך.
התגובה שלי היא רק השלישית מתוך שבע-עשרה שהקלקה על שם כותבהּ לא מוביל לבלוג.
ועשר תגובות כאן גם מובילות לבלוגים שכנים ברשימות.
מה שאני רוצה להגיד זה שהאנשים האלה (ואני בתוכם, כנראה), תמיד היו כאן בסביבה, ונראה שמצאת אותם. או אותנו.
מעניין איך היו נראים חייך לו היית יכולה לכתוב את הבלוג הזה, ואת הפוסט הזה, בגיל ארבע עשרה.
כנראה שלא היית מוצאת את עצמך כעבור שש שנים עם האף בספר ברחוב אלנבי- אנחנו היינו רחוב אלנבי שלך.
הלה, כן, השאלות הטרידו, כמו שכתבתי בעבר, הרבה שנים לא רציתי ילדים. בדיוק בגלל אלו. בסוף עם כל הקיטורים שלי, צדקתי שעשיתי אותם.
אהרון, האם אתה מאמין שמיד אחרי שעלה הפוסט התאפקתי קשות לא למחוק אותו? ושעות אחרי גם שאלתי את עצמי, למה זה טוב לי? לאט לאט השתכנעתי. מקווה איכשהו שאמא שלי לא תקרא כאן.
מיכל, דנה, סתיו ועידית
הרבה שנים הרגשתי שהדבר שהכי מייאש אותי, מרפה את ידיי, זו ציפייה של אנשים מסביבי שכולם יתנהגו מאוד מיינסטרים. בלי יותר מידי אפיונים משלהם, חלילה אקסצנטרים. נוקשות קונפורמית. ככזו בוודאי שלא יכולתי לדבר על אימי, או להציג אותה. ואני מדברת על סביבה של אנשים שעוסקים בעיתונות ומוזיקה. לחבר הקודם שלי, למשל, סיפרתי עליה שלושה חודשים אחרי תחילת הקשר.
עמיר. שכמייה יפה התגובה הזו שלך. אני בהחלט מרגישה שלאורך השנים הקוראים שלי הם סביבה תומכת, שלא שופטת כמו זו שהזכרתי. אבל גם בבלוגים ובסצינה הבלוגרית, יש פאסון, צורך להיראות חזק, מצליח. לא מול הקוראים הספציפים אל מול אותם עיניים פאסיביות שלא מגיבות, ולפעמים כן בטוקבקים מאוד פוגעניים.
שאת אף פעם לא יודעת מה מחביאים הקוראים שלך…
את לא יודעת
וחשבתי שבע מאות פעם עידית תמחקי את השם, תכתבי בלי השם שלך
בגובה העיניים אמרת
אני באמת לא יודעת. הרי הדיל הוא שאני על מן סוג של במה, חושפת, מסתירה, מגלה, מספרת. מצנזרת. כן. הקוראים מחביאים אלא אם יש להם בלוג משלהם, לא?
ובעיקר רוצה להודות לך על השיתוף, להביע את הערכתי על האומץ ולשלוח לך חיבוק.
כמו שכתבו לך מעלי, לא עשית שום דבר רע, גדלת לתוך מצב נתון שלא בשליטתך ונראה שבמסגרת כל הנתונים הוצאת מתוק מעז.
אין לך מושג כמה טוב לקרוא את זה. 🙂