טובה קראוזה לאמהות אובדות: "אם יש משהו לגבי עצמי שהייתי ועודני בטוחה בו בטחון מוחלט, הרי שזו יכולת הלמידה שלי. בכל פעם שאני נתקלת בקושי אקדמי, אני יודעת שאני יכולה להתגבר עליו, ושאכן אתגבר עליו בסופו של דבר (טוב, נו, אולי חוץ מתשבצי הגיון) פשוט כי אני יכולה. מאיפה הבטחון הזה? קרוב לוודאי שהוא נובע ממה שאמי חזרה ואמרה לי מאז שאני מסוגלת לזכור את עצמי, שאני חכמה, שאני מסוגלת לעשות כל דבר ולהיות כל דבר. היום כבר ברור לי שיש הרבה דברים שכבר לא אהיה, אבל הבטחון נשאר. הוא קיים כי הוא ניטע בי בגיל צעיר על ידי הורי וזו מבחינתי ההוכחה המוחלטת לכך שהורים יכולים להעצים את ילדיהם באופן שנשאר לכל החיים. עד כאן ציינתי את המובן מאליו: הערכה עצמית נבנית משלב מוקדם מאוד בילדות. הבעיה היא, שכשם שהורים יכולים לרומם, כך הם גם יכולים לפגוע, וכשמדובר בדימוי גוף, הדברים הרבה פחות פשוטים.".
רבות מאיתנו, האמהות של היום, לוקות במה שהפסיכותרפיסטיות האמריקניות ג'יין הירשמן וקרול מונטר מכנות (בתרגום חופשי) "מחלת שנאת הגוף". רבות מאיתנו הן בנות לאמהות שבעצמן שנאו את גופן והתעסקו בדיאטות הרזייה ללא קשר למשקלן, ואותם תיעוב ועיסוק עברו מאם לבת, והתוצאה העצובה היא שרוב האמהות של היום מתעבות בעצמן את גופן ומתעללות בו וכך ה"מחלה" עוברת הלאה לדור הבא, בעיקר לילדות הקטנות שלנו.
איך במצב כזה, בעידן שבו אחד מכל חמישה ילדים סובל מהשמנה ושכיחות הפרעות האכילה אינה מראה סימנים של ירידה, נוכל לגדל את הילדים שלנו כך שיאהבו את גופם, את המראה שלהם ויוכלו להתנהל כל חייהם מתוך בטחון שקט ומוחלט שהם יפים?
לחסל את עולם הפרסום.
אוי אוי אוי, נושא כאוב
נשים והדימוי העצמי על גופן, ואיך שזה עובר מאמא לבת, נושא בעייתי
אני חושב שהורים חייבים להתגבר על המורשת שהנחילו להם ולתת לילדיהם ביטחון ואהבה גם בנושא זה של דימוי הגוף, והרי ברור שלא כולם רזים וחטובים
אני עם קיקה, לחסל את עולם הפירסום, חבל באמת שאי אפשר לעשות את זה, זה היה עוזר מאוד
ולגברים זה פעמים רבות מתסכל- גם כשאתה אומר לאישה שאתה אוהב אותה בדיוק כמו שהיא, כך, זה לא תמיד עוזר
את באה לפיקסיז?
ובלי משקלים, ובלי תחרויות יופי….
עולם פשוט בלי טרנדים שכולם מתאימים את עצמם אליהם…
או אולי, פשוט להפסיק להתבונן בעצמי במימי הביצה, ולהתחיל להרגיש, להרגיש באמת.
כי להרגיש זה אף פעם לא באופנה. הו, לא . ומתוך המקום המשוחרר של הרגש, אנחנו כבר לא פלקטיות, אנחנו 360 מעלות של חומר נושם ואוהב ומשתוקק, שאף אחד ושום דבר לא יכול לדכא יותר.
כי התנועה המשחררת האמיתי היא תנועת הבעד ולא תנועת הנגד.
אני ממליצה מאוד (מאוד מאוד) לצפות בסדרה התיעודית בנושא. שמה
Century of the Self
והיא קיימת ברשת (אפשר למצוא אותה בגוגל וידיאו).
הצפייה מחייבת השקעה של ארבע שעות כדי לראות את הסדרה כולה. היא מרתקת וחידשה לי הרבה מאוד בנושא – גם בנושא עמדות של נשים ולגבי נשים (הצורה שבה הוחדרו סיגריות לתודעה ציבורית כמשהו קולי שנשים יכולות לעשות, למשל – מהלך שבסופו של דבר הרג את אמא שלי) וגם בנושא הכללי יותר של פרסום כסרטן פוליטי.
פרסום הוא חלק חשוב מהתקשורת הבינאישית. אי אפשר לחסל את הפרסום עצמו. אבל אפשר לשנות את האקלים התרבותי שמאפשר את ההרס הבלתי פוסק באמצעות פרסום.
הרי תעשייה ומקומות עבודה לא יכולים להתקיים בלי פרסום. הנושא הזה של דימוי גוף כואב לי במיוחד . אמשיך אחר כך, ילדים.
זה לא מדויק, שהתעשייה ומקומות העבודה תלויים בקיום הפרסום.
צריך מהפכה גם במחשבה.
קשה יהיה לחזור לעבר, הפרסום קשור ישירות בתמורות ברמת החיים והשפע, זה מנותק מהמציאות. גילוי נאות, אני חיה עם איש פרסום ומתפרנסת מפרסום. לחנך את עולם הפרסום זו משימה יותר מציאותית. שונרא, יקרה, תודה על הלינק, אני אחפש.
מי אשם בכך שאני כאמא לא אוהבת את גופי כי איני רזה יותר? עולם הפרסום? לא יודעת, לא בטוחה. כן, נשים המוצגות בעיתונים באופן מסוים גורמות לי להרגיש רע עם גופי, אבל לא רק, גם ברחוב, גם משום שאני באמת חושבת שרזה באופן סביר היא נחשקת יותר. אני לא מוצאת שום חן ברזון קיצוני. האם ההצעות המבקשות להגביל את הטיפול בפוטושופ יעזרו? לדעתי ממש לא.
את השנאה העצמית לא המציא עולם הפרסום. אבל הוא כן הפך אותה לעבודת אלילים והעלה אותה לדרגת מחלה, שגם לה, כמו לכל דבר, יש שני צדדים. רע לאדם, טוב ליצרנים ולמפרסמים.
אנשים מבולבלים הם צרכנים טובים.
שנאה עצמית שולחת את היד שלנו למדפי התמרוקים בסופר מרקט.
דיאטה עושים עם חסה, מים והליכה ברגל (ובינינו? לפני הכל עושים אותה עם גנטיקה טובה), אבל מישהו הצליח לשכנע אותנו שקורנפלקס מסוים יעשה לנו את הבטן שטוחה. קל להשתכנע כשפתרונות המוצעים קלים.
יותר מנושא הרזון-שומן, מדהים אותי הבוז שהביא עולם הפרסום להזדקנות של נשים. אישה חווה חוויות כל החיים וצוברת קמטים שמעידים משהו על מי שהן, ועדיין משתכנעת למרוח ממרח פנינים על הפנים כדי להפוך את עצמה לנערה עם מבט מופתע. כאילו שמשהו יכול להפתיע אישה בת 60.
למילה 'זקן' יש משמעות ידועה שנשכחה – חוכמה. אדם מזדקן הוא אדם מחכים. אבל אי אפשר לשחק עם חוכמה בפוטושופ.
אפשר לגחך את עולם הפרסום, בדיוק כמו שהוא מגחך אותנו.
אגב דברים שעוברים בירושה התנהגותית, גם קורבנות תקיפה מינית
בסוף נגלה שרק אנחנו אשמים.
(ושעולם הפרסום נמצא שם רק כדי שיהיה במי להטיח אשמה)
עם המבט המופתע של אשה בת שישים.
מסכימה ששנאה עצמית ובלבול הם מזרזי קניה, וחשבון הבנק שלי יעיד על כך. התגובה האחרונה שלך השאירה אותי בלי אוויר. את כותבת היטב.
אני אוהבת את הגוף שלי בגלל שהוא נעים למגע
אני אוהבת את הגוף שלי בגלל שאני יכולה לעשות איתו דברים מדהימים
אני מכבדת את הגוף שלי בכך שאני מכניסה לתוכו אוכל מזין
הגוף שלי יצר אותך, ילד אותך בעונג, הזין אותך במשך שנה ושמונה חודשים,
הגוף שלי מעניק לך עד היום תחושת נועם ובטחון
כל אלו, כחוויות ותחושות שמועברות לילדים והילדות שלנו בצורה בלתי מודעת ובלתי ישירה, יוצרים ידיעה שהגוף הוא דבר טוב, לא רק איך שהוא נראה. נקודות למחשבה.