זונת הכתיבה

שלושה חודשים ויומיים אחרי שהכתיבה פיטרה אותי הגיע שברון הלב; הבחור שאהבתי שלח לי מייל שאינו רוצה בי עוד. "הפסקת לכתוב" הוא נימק, "מאז שאת לא כותבת אני לא מצליח לראות אותך".

הוא צדק במאת האחוזים, חשבתי מבעד לענן היגון התוקפני.  למעשה, העור שלי שהיה בגוון קפוצ'ינו/לאטה חלש החל לאבד את גונו הטבעי במהלך החודשים האלו, בכל יום עמדתי להפוך לשקופה, ולא נראה מזור באופק.

אומת הכותבים מסביבי לא עשתה לי הנחות. החברה הקרובה שלי קיבלה ריאליטי בערוץ 2 שבו תיעדה את עצמה כותבת את ספרה הראשון, ואת הרהוריה על כתיבתו, את המזון שבה אל פיה בזמן שכתבה אותו, הבגדים שהחליטה ללבוש במיוחד לכתיבה, ואחרי כל משפט שכתבה קיבלה סמסים המציינים אם יצא לה טוב. כולם אהבו אותה.

חברה אחרת שלי נסגרה במנזר בלטרון, אליו התקבלה רק מתוקף קשרים, תוך שהיא זונחת את משפחתה ושני ילדיה בביתם  שבפתח תקווה, עם קופסאות מזון קפואות לחודש וחצי, ונדרה שלא תשוב אליהם אלא אם תעבור את מכסת ה50 אלף מילה שמצדיקות הדפסה.

נאלצתי לעבור מדרכות באופן תכוף והולך, כי מולי באו והלכו בני אדם שיש להם מילים מתחת לבית השחי, ארוזות באופן שמאפשר להם לחצות את הכבישים של העיר הזו. חלק מהם, העורכים, לקחו את האריזות האלו וסימנו אותם במרקרים, כתבו הערות קטנות בצד, מחקו פרקים שלמים ודרשו לכתוב זאת מחדש, הם השתייכו לצבא הזה, של לוחמי המילה. אהבו אותם.

וערב עכור אחד, צעד ישר מולי בשדרה, הטקסט הלא גמור שלי, פסקת הקלון של קורות החיים של ריקי כהן, כותבת ומשהו. הנעדר התנודד בהליכה שסועה מעט, ואז הבחנתי שהוא צולע, יתכן אפילו שרגלו נקטעה. כשחלפתי על פניו הסתובב וירק הצידה.

זו הייתה הכרזת מלחמה. בבלוק הבא פגשתי את רועי ארד, "שמנמונת", הוא עלז, "איפה את, לא רואים אותך". בתגובה פתחתי את כפתורי החולצה הדקה, הפשלתי את הכתפיות, הראיתי לו הכל. רועי הוא אחד שאינו סובל הצטעצעות של מלבושים חגיגיים, הוא אוהב הכל לפנים. אבל זה לא הועיל לי הפעם. האייפון החדש של רועי שבו כתב שירה מעמדית מחוצפת צלצל, זה היה הרינגטון של נערי חיות המחמד והוא קיפץ ודילג בדרכו אל השורה הבאה.