לעזאזל עם הדבר הזה.
קברתיו לפני שנים מתות – ובכל יום מחדש!
כמו אשה שמסתירה תינוק בלתי רצוי
במרתף ביתה
מתחת לפרקטים למינציה ושטיחים שבעים
אני מחביאה באולמות ההוויה שלי
את אותו צורך צורח
והוא מרעיד משם
כל שורש.
כל שורש.
קרוא וכתוב
קרוא וכתוב
לעזאזל עם הדבר הזה.
קברתיו לפני שנים מתות – ובכל יום מחדש!
כמו אשה שמסתירה תינוק בלתי רצוי
במרתף ביתה
מתחת לפרקטים למינציה ושטיחים שבעים
אני מחביאה באולמות ההוויה שלי
את אותו צורך צורח
והוא מרעיד משם
כל שורש.
כל שורש.
כל השיר הזה לא שווה כלום, חוץ משלוש השורות האחרונות. תמחקי הכל ותתחילי מחדש, מהן.
שינבח.
שיר חזק.
מישהו פעם סיפר לי על רומן שכתבה אישה מהתקופה הויקטוריאנית, גיבורת הרומן סופרת את המרצפות בחדר המטבח שוב ושוב עד שהיא משתגעת. אני לא יודעת מה שם הספר, הלוואי והייתי יודעת, אבל הסיפור הזה יושב לי בראש מאז. בתקופה הויקטוריאנית נשים לפחות יכלו להודות שהן מודכאות.
דווקא בתקופה הויקטוריאנית נשים יכלו להודות? להפך, לא? ואני לא ממש מרוצה מהשיר, האמת. אבל תודה
השיר נהדר, עם השלוש שורות ובלי השלוש שורות. אפשר לשייף טיפה, זה כן. למשל, את השורה "לעזאזל עם הדבר הזה" הייתי מורידה. ו"צורך צורח" זה טיפה'לה מתבקש מדי. הייתי מפרידה את ה"צורך" מה"צורח" ומכניסה את האחרון פתאום, בהפוכה, בתזמון טוב.
ומה שהכי מעניין אותי זה, איזה צורך זה? הכתיבה? או משהו קצת יותר… או קצת פחות..? פרוזאי.
תודה, לגבי מהו הצורך, חשבתי שהוא דבר מסוים, צורך בסיסי כמו רגש טוטאלי, ואז כתבתי את הפוסט הבא וכנראה שאת צודקת.