אמא ארזה את חייה
ועברה לדיור מוגן.
בחסות המנגנון הסוציאלי
היא מונה את ימיה בין כתלים זרים,
בין כל האחרים.
חפציה הגדושים בעקבות,
מאותו עבר דוהה זיכרון
שכיבסתי במציאות משופצת
אלפי פעמים.
מילא דיור:
מדרגות מובילות אותך לחדר עם חלון קטן
שבמבט ערום נדמה כמנהרה בכיוון אחד-
איפה ההגנה.
שמיכה בת שישים חורים
שמתכווצות עכשיו במהירות סיוט אחורנית
והיא שוב הילדה האבודה,
שהכרתי טוב מידי.
לילה טוב, חלומות.
על השברים המזהירים שלך
אני צועדת בכל יום מחדש
חיכיתי שתכתבי שוב משהו אישי מאוד. וכואב.
ג'ונתן פרנזן כתב ספר זיכרונות מהבית של אמא שלו, להבדיל, להבדיל, ומה שהוא דולה כשהוא משוטט שם אחרי לכתה. משהו בצורך הזה לגונן על הורים נשמע לי דומה לשלו.
זה תורגם?
והקצב שלהן, כמו של שיר ילדים.
לא יודעת אם תורגם. לא נתקלתי
במקור זה
the discomfort zone
אבל אזהרה לציבור: ספר כואב בטירוף.
שיר טוב. חזק. אבל "דיור מוגן" לא דומה למה שמתואר בו.
"..מאותו עבר דוהה שכיבסתי במציאות משופצת.."
"..שמתכווצת עכשיו במהירות סיוט אחורנית והיא שוב הילדה האבודה, שהכרתי טוב מידי."
מלא תובנה ו'חי' מאוד.
ובטח לא חידשתי לך דבר..
תודה
זו דרכם של החיים
גם אנחנו נגיע לשם.
עכשיו צריך לנצל כל רגע שאפשר כשאנחנו יכולים
כי שכשנסתכל אחורה בבוא הזמן נדע שאכן עשינו את זה.
כתבת רגיש ויפה
שי